אני רוצה לכתוב משהו. כי הרבה זמן לא כתבתי ומשהו צריך לצאת.
אני רוצה לכתוב על הבן זונה שבגללו יש לי עצירות. אני רוצה
לכתוב גם על השני שרק עזר לראשון. אני רוצה לכתוב על איך אני
רוצה לקחת סכין ופשוט לתקוע אותה בגב של כולם. כי זה יהיה
חידוש מהפכני.
אני רוצה לכתוב על המשפחה שלי. לא הרגילה, זו המיוחדת, זו
שנבחרתי אליה. זו ששונאת אותי ושאני אוהבת אותה כל כך שאני
מוכנה להיפגע כל פעם מחדש.
אני רוצה לכתוב על האכזבות מכולם. ושהן כולן באשמתי, כי אף אחד
לא אומר לי לצפות.
אני רוצה לכתוב על חיי האהבה שלי, אבל בעצם אין על מה לכתוב.
אז כדאי שאני אפסיק לפני שאני אבכה.
אני רוצה לכתוב על השבועיים האחרונים איך כל חלומותיי (ובעיקר
שקריי) התנפצו והבנתי שלמרות הכול אני כן לבד ורק דיבורים על
זה שאנחנו כולנו יחד נגד כל העולם עושים לי כל כך רע.
אני רוצה לכתוב על זה שאני לא אני ואני רק מסיכה עם דימוי.
שבדרך כלל מחייכת. אני רוצה לכתוב כדי שכולם יידעו שלפעמים גם
אני עצובה. אני רוצה לכתוב על זה שאני יודעת שיום אחד אני אהיה
מאושרת. אבל אני לא בטוחה מתי זה יבוא.
אני רוצה לכתוב על זה שאני הכי אוהבת להיות לבד אבל הכי שמחה
אם יש מישהו שם איתי.

אני רוצה לכתוב על זה שאני לא יודעת איך כותבים ולא איכפת לי
אם חלקכם שונאים ארס פואטיקה. הגיע הזמן שהקול שלי יישמע. עם
שגיאות כתיב ועם בעיות בדקדוק. אני אוהבת את החיים אבל שונאת
את אלו שחיים שבהם. אני רוצה לכתוב כל מני דברים שאפילו לא
קשורים ולא איכפת לי מי יקרא.
אני רוצה לכתוב משהו ולפרסם אותו בכל חור שכל העולם ייראה ואז
ישאל אותי אם זו באמת אני.
אני רוצה לומר שזו אני ושיזדיינו. אבל אין לי אומץ.

אז כל מה שנשאר לי זה לכתוב ולחכות לשוט טקילה הבא כדי להתחיל
לדבר.