אי-שם, בארץ רחוקה-רחוקה, התגוררו להם האלים של הרגשות. היה אל
של שמחה ואל של כעס, אבל המעניין מכולם היה אל המלנכוליה. אותו
אל לא היה שונה במיוחד מאחיו, אך התגלגלותו במהלך הזמנים היא
סיפור שכדאי לשמוע. הסכיתו ושמעו, ילדים, ואולי תלמדו דבר או
שניים.
למלך המלנכוליה לא הייתה הרבה עבודה בתחילת היקום, כי לאמלל
תאים זה ממש לא משתלם. אז הוא חיכה וחיכה במיליוני השנים
הבאות, צובר אט אט יותר תסכול וכאב. תוכלו לתאר את השמחה (טוב,
אולי "עונג" היא מילה יותר הולמת) שהוא חש כשהאדם הראשון ירד
מן העצים. ישר הוא הכה בו בכל העצב שהיה עצור בו כל-כך הרבה
זמן. לכן ניתן להסביר למה אותו אדם ראשון התחתן בסוף עם קופה,
ולקח הרבה זמן עד שנוצר סוף-סוף אדם תבונתי...
למלך היו עוד כמה יצירות שאהב במהלך השנים, כמו העבודות שלו עם
שייקספיר ופו, אבל פרט לזה, במילניומים הבאים לא ארע דבר שטלטל
את עולמו. השינוי הגדול ארע לקראת תחילת המאה ה-21. אי-שם,
במעבדות ובמרתפים, היו אנשים בלבן ששמו להם כמטרה להשמיד את
המלך ולהרוס את שלטונו העריץ במידה מסוימת. הם עשו לילות כימים
עד שפיתחו את הנשק האולטימטיבי נגדו - ספר שלם במעטה ג'לטין
שיסביר לאנשים מדוע מלך המלנכוליה הוא רשע ולמה כדאי לעבוד את
שר הששון.
כמובן, המלך לא היה יכול לאפשר לדבר כזה לעבור לסדר היום. הוא
עשה כל שביכולתו כדי לגרום לאנשים להפוך למשרתיו, בכל מיני
דרכים - הוא שחרר קבוצות דכאוניות מובחרות לאירופה, הוא שטף את
ארה"ב במוות וכמובן שאי-אפשר לשכוח את העבודה שלו במזה"ת.
אבל כלום לא עזר. נכון, פה ושם עדיין היו כמה מאמינים, אך לא
בכמות רבה כל-כך כמו לפני שהומצאו הספרים הארורים. הוא החליט
לתלות את הגלימה ולפרוש כמו מלך, בשיא העבודה על עצמו. ולכן,
ילדים, בפעם הבאה שיטפטפו עליכם כמה טיפות מלמעלה, אל תמהרו
לנגב אותן. זהו רק מלך המלנכוליה, המתעצב על אובדנו, אך
בו-בזמן נשאר אופטימי. |
