את החזקת בידי, אני בידך, והורידים שלנו, כמו מתאחדים. ועכשיו
את אני, ואני את, ואי אפשר לנצח אותנו.
"את זוכרת איך נפגשנו, בפעם הראשונה?" השמש נעצרה במקומה,
כאילו מקשיבה לשיחתנו.
"כן... ואת? אולי, אולי תספרי לי?"
את קילפת מעצמך את המעיל המרוט והעלוב, ולמרות שהיה קיץ,
וחמסין,
תמיד לבשת את המגפיים השחורות, שכבר נקרעו, בגל שהיו קטנות,
ואת המעיל.
את המעיל שמצאתי, ונתתי לך.
ואפילו לא כעסת עליי. נישקת אותי, ואני, ברוב טיפשותי התאהבתי
בך.
"כן. את רוצה שאספר לך?"
"לא.
אני רוצה לקחת אותך, למקום אחד. את תאהבי אותו."
"אני לא יכולה. אני חייבת לחזור."
"את לא חייבת לחזור. את לא אוהבת אותי, נכון? את כבר לא..."
"את קשרת את הוורידים שלי לשלך, ואת לא משחררת, את רק מחזקת את
הקשרים,
וזה כואב לי, את מכאיבה לי, שי."
"אני לבד, ואת נוטשת אותי. אני חייבת להחזיק בך,
את תפלי, אני לא רוצה לאבד אותך. אני לא יכולה לאבד אותך"
"שי, את חייבת לשחרר, את חייבת לתת לי ללכת, את לא מבינה, כמה
את מכאיבה לי.
ואני אוהבת אותך, וזה עוד יותר כואב כשאני חושבת עלייך, כשאני
חושבת כמה אני מעריצה אותך.
שי, תשחררי אותי, אני מתחננת."

את שתקת.
פתחת קצת את פיך, כמהססת לומר דבר כלשהו,
כאילו החלטת לא להגיד דבר.
ואז קמת, והלכת.
פשוט, הלכת.
אפילו לא לכיוון הנכון, סתם הלכת לך.
ואני צעקתי שתחזרי,
שתחזרי רק כדי לקחת את המעיל.
ואת הסתובבת לרגע,
וא אמרת משהו, לחשת משהו, והמשכת ללכת.

ומאז, אף אחד לא ראה אותך.
ואני גדלתי, וצמחתי.
וגבהתי, וכבר אף אחד לא קרא לי "גמדה" ו-"שטוחה".
והחיים שלי הצליחו, ואמא תמיד אמרה שזה טוב שנעלמת,
ואני הייתי בוכה בלילות, בוכה כמו שבכיתי, כשנפגשנו לראשונה.
את זוכרת?
אני ישבתי, בסוף האוטובוס ובכיתי בשקט.
את באת, ושאלת למה אני בוכה.
מאותו הרגע, שיניתי את חיי.
בדיוק כמו עכשיו, כשעזבת.
ואני אמרתי, בגלל שכמה בנים, קראו לי "גמדה", ו"שטוחה".
ואת אמרת שלא משנה מה גודל החזה, או מה הגובה,
אלא מה שיש בתוך בן האדם.
ואחרי שעזבת הכל השתנה.
אמא אומרת שלטובה,
אני לא יודעת.
כל מה שאני יודעת, זה שאני בוכה בלילות,
ושבארון שלי, יש רק שני דברים שנותרו לי ממך. הריח, והמעיל.