זאת הייתה פעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה.
אבא שלי, יואב, הדמות הכל כך חזקה הזאת עמדה מולי ומול אמא עם
דמעות בעיניים ואמרה לי להיכנס הביתה.
הייתי ילדה קטנה אז נכנסתי, פתאום שמעתי את אמא שלי בוכה.
הם נכנסו למכונית ונסעו.
לא הבנתי מה קרה, הם אמרו שהיית על הגג של בניין ולא הרגשת
טוב.
אחר כך מתברר שכנראה נורא התגעגעת לשרי.
חודשיים לפניך, חודשיים. על היום ממש. היא נפטרה ב 27 לאוקטובר
ואתה כנראה לא יכולת להחזיק את עצמך יותר אז ב-27 בדצמבר
נשברת. בחיים לא ראיתי אותך כל כך עצוב, פתאום היה לך זקן,
למרות שעדיין צחקת ושמחת לידינו אפשר היה לראות לך בעיינים
שאתה שבור מבפנים.
הייתי בת 12 וחצי. בשנים הראשונה קצת פחות אבל לאחרונה אני
משתדלת לבוא כל שבוע כשאני חוזרת מהצבא גם אם זה לדקה, העיקר
להרגיש את הנוכחות שלך סביבי, מעניקה לי כל כך הרבה כח
להמשיך.
כל הזמן נזכרת שהיית לוקח חפץ מסויים ועושה "קסם" ומעלים אותו.
בסוף איך שהו הוא תמיד היה אצל סבתא הדסה.
אני זוכרת כשאמא טסה כשהיינו קטנים אתה וסבתא הייתם באים
ומביאים לנו בורגראנץ', זה היה לפני שהיה את כל המקדונלדס
וזה.
או שיכול להיות שאני לא זוכרת נכון, כי בכל זאת עברו כמה שנים,
אבל כל פסח, כל ליל סדר היית מחביא את האפיקומן מתחת למפה או
בכיס של סבתא הדסה.
יש לי כל כך הרבה לספר לך, כל כך הרבה להשלים, למרות שאני
בטוחה שאתה יושב עכשיו למעלה ומסתכל עלי, עכשיו ותמיד. מגן
עלי, מחזק אותי ובדרך מיוחדת משלך גם מלמד אותי דברים, למרות
שאתה לא פה סבא, אתה בכל זיכרון, בכל דבר שאני אעשה, בכל דרך
שאפנה ללכת אליה, אתה תיהיה שם.
לומר את האמת לא יצא לי כל כך להכיר את שרי, בין קנדה לישראל,
או שאולי הייתי צעירה מדי, אבל מהסיפורים של כולם, במיוחד אמא
שכל פעם שהיא מזכירה את שרי יש לה דמעות, אני אולי יכולה קצת
להבין למה היית חייב ללכת אחריה, למה התגעגעת כל כך, או למה
ידעת שאנחנו יכולים, למרות הקושי להסתדר פה בלעדייך, אז סבא,
אנחנו הסתדרנו ומסתדרים בלעדייך, אבל זה קשה, קשה מאד.

תמשיך לשמור עלינו מלמעלה.
מתגעגעת מאד.
ניצן.