תאוות בשרים

מנת הבשר החמה הונחה ביניהם, אדמדמה מעט. אדים היתמרו ממנה
וחצצו ברכות בין עיניה לעיניו. פלפלים אדומים נחו לצד מחית
אפונים וחמאה רכה. לשונה רפרפה קלות על שפתיה ויצרה שובל של
לחות שהחליף את היובש ששרר בהן. ידיו נטלו את כלי האוכל והוא
החל לחתוך את הבשר לפרוסות דקות. עיניהם ניהלו מחול של מבטים
עד אשר מנת הבשר הראשונה צרבה את לשונה.
פניה התכווצו מהחום והחריפות והוא נטל את קנקן המים ומזג לה
מעט אל תוך הכוס. לאחר מכן, החל לאכול בשקיקה את יתר המנה והיא
נטלה טעימות קטנות וזהירות. ידיהם הצטלבו מתחת לשולחן והוא שאב
את החום מאצבעותיה. ידו הונפה להסיטה קצוות שער תועה מפניה.
הוא חפן בידו פיסת בשר קטנה והכניס לפיה. לאחר מכן צייר שובל
של רוטב על פניה וניגב את היתרה על שפתיה עם אצבעו החמימה.
לשונה ציירה מחדש את שפתיה ועיניה ברקו באור מחודש, דומה לזה
שהתלכסן מחלון חדרם.  

שירה

מילים נדדו מטה לדף הלבן. הוא הביט בהשתקפויות האור על שערה
ופניה. מבטו נדד לדף הנייר והוא ניסה לפענח את כתב ידה הצפוף.
הוא החל לקרוא את מילותיה ובחן את הבעת פניה כשעשה כן. מילות
השיר החלו נחרטות בעדינות בעורה הלבן, ציפורניו הותירו אחריהן
סימנים לבנים דקים וידיו שליטפו את גופה נגעו לא נגעו בעורה
הרך. עיניה הסדוקות הביטו בו בחמימות ואילו מעיניו קרנה ערגה
בבהירות ופשטות. בלילה ניסה לכתוב לה שיר, אולם מאמציו העלו
חרס ומילותיו שקעו לתוך תודעתה באדישות.

האמן

עשן הסתלסל משפתיך, ליטף אותן ברכות וחצץ בין עיניך לעיניי.
מתחת לשולחן רגלי נחה על רגלך, מעין פיתול נסתר של חיינו. אחת
מידיך נשלחה ללטיפה אגבית של ידי. הייתי רוצה לנצור רגע זה
בצנצנת של צבע אדום, או אולי להכין רשימות משל עצמי. הייתי
כותבת שם על חיינו ביחד, ועל מבטי כשאינו רואה את עיניך
הירוקות בורקות מולו. עד כה כתבתי על זרים, אולם אתה אינך זר
לי. אני מכירה אותך ואת ידיך שסיתתו בגופי שבילים ענוגים של
צלילי גיטרה. נגן עליי כמו על הגיטרה שלך, כתוב עלי שיר ובצע
אותו מולי. שירים רבים נכתבו אודותיך, פרץ של רגשות נטול חדוות
יצירה. כולם נראים אותו דבר בערך.
הסבר לי כיצד השירים שכתבתי על האיש הזר עשירים יותר מאלו
שנכתבו עליך. למד אותי לקרוא את שפתיך הרכות ובדידותך העזה.
יש בי יצר להכיר אותך יותר, את הקפלים העדינים שיווצרו בשיפולי
בטנך, את הבדידות הזאת שאתה מרבה לדבר עליה.
זוהי אני הבוקעת מבין השורות, לא זרה הכותבת שירים, אני.

חברו הטוב

מכונית שקטה נוסעת. הצלילים היחידים שבוקעים ממנה הם נשימות
מתוחות. היא גומעת אותו לריאותיה, נושמת את האוויר שלו ובוחנת
את שפתיו. המכונית עוצרת והיא מדוממת את המנוע. הם שותקים.
ארבע שנים של היכרות והוא עדין חושש ממנה, או מעצמו. עדין מנסה
להסתיר את הרגש שכה מוכר לה. אולי משום שלא סיפרה על כך לאיש
היה לה כל כך נוח לשבור את השתיקה. היא רכנה מעליו ונישקה אותו
קלות בשפתיו. הוא הביט בה ברכות וכל מבטיהם מהשנים האחרונות
הפכו למגע של ממש. זה היה רחוק מלהיות מושלם אבל כה קרוב
לליבה. היא בחנה אותו מחדש, את גבו הדק וידיו המוכרות.
נשימותיהם התאחדו לכלל מבט שני.

לאחר מכן חזרו להיות היא והוא, ניסו לאחות את הסדקים של הלילה
הקודם, שתיקה החליפה את פרץ הרגשות שלא עלה עוד מעולם.

העבר

הם נפגשו וניסו לשחזר את חייהם הקודמים, רסיסים רסיסים של
רגשות אוחו לכד שבנו יחדיו. הוא פרץ לתוכה בפתעה והם בנו עצמם
מחדש.
כמו חייל פעל ביעילות ונוקשות. ריקנות מילאה את החלל ביניהם
והם הפכו שוב לזרים. מעשה קטן ומשמים.

השתקפויות בראשי בעיקבות סרטו המקסים של פיטר גרינוואי "כתוב
בעור" (The Pillow Book).