את מצעד הגאווה הראשון שלי חגגתי בניו יורק. עברתי לגור בניו
יורק כשהייתי בן 21, ולא הייתי מהחוגגים הגדולים בארץ. אני
זוכר שמצעד הגאווה של 98, בדיוק כמה חודשים לפני שעזבתי את
הארץ, עבר בדיזינגוף והעיר אותי משנתי. הוא היה קטן ועוד
בתחילת דרכו. הסתכלתי עליו למשך כמה רגעים וחזרתי לישון בדירה
שלי שהשקיפה על הרחוב עצמו; אני אישית לא הרגשתי סיבה לגאווה.

בניו יורק הכול השתנה, הכרתי עולם חדש של גאווה, עולם פתוח
וגדול, עולם שהמון ישראלים כבר מכירים, חוו או בדרך לחוות
אותו.
ספרתי את הימים למצעד הגאווה, כול החודשים לפני כן סבבו רק
סביב הנושא של להיות הומו, לא היה באר, מועדון או מסיבה שלא
ידעו מי אני ולא היה משקה או סם שאני לא ידעתי ממנו.
הייתי בהיי של שנה שלמה.
גם במצעד הגאווה.
במצעד רקדתי ורצתי על השדרה החמישית, מתלווה למשאיות גדולות
ואלפי הומואים צבעוניים עם רובי מים, אנשים צעקו וזרקו סוכריות
לעברי. אילו רק הייתי יכול לשחזר את אותו יום, אני מוצא את
עצמי אומר לעצמי שש שנים אחר כך.

מצעד הגאווה הניו-יורקי, כמו כול מצעד הומו-לסבי, דואג להראות
את כול הקשת הרחבה של חיים הומו-לסביים, מעין מסע שכנוע
לסטרייטים בנוסף למסיבה הגדולה שאנחנו עושים לעצמנו.
היו שם אנשים מכול הסוגים ומכול המינים.
אחד מהנדבכים הללו הפגיש אותי למציאות חדשה שלא היכרתי מעולם.

ברגע של מנוחת לוחמים על פינה מוצלת, נשען על מחסום משטרתי
ומעשן סיגריה, פנתה אליי אישה שהגיעה משום מקום ושאלה אם אני
ישראלי.
- כן, עניתי לה.
- אתה הולך לבית כנסת? היא שאלה אותי.
עצרתי לרגע את הכול, בית כנסת?! באמצע מצעד של הומואים?! לא
מכיר, המפגש האחרון שהיה לי עם בית כנסת היה בבר מצווה וגם מזה
ברחתי.
- יש לנו בית כנסת, תבוא, יהיה נחמד.

מצעד הגאווה היה בסוף חודש יוני, הגעתי אל בית הכנסת ביום
כיפור אחרי כן. ארבעה חודשים עברו והמחשבה על בית הכנסת עברה
לי כמה וכמה פעמים בראשי.
מערכת היחסים שלי עם היהדות לא הייתה טובה בלשון המעטה, נלחמתי
בה ונלחמתי בכול אמות המוסר היהודי שניסו להאכיל אותי בבתי
הכנסת של לוד אך תמיד בסופו של דבר נכשלתי, כמו בלעם שנשלח
לקלל את עם ישראל גם אני ניסיתי וכמו בלעם, במקום קללה על
אלוהים יצאה לי ברכה.
שנאתי את הדת ואת שליחיה אך מעולם לא יכולתי לשנוא את אלוהים.

אחרי שאכלתי ארוחת בוקר של עוגות אמריקאיות שמנות ומלאות
בשוקולד בבוקרו של יום כיפור מצאתי את עצמי הולך עם חברה טובה
שלי לכיוון הרחוב הקטן בווסט ווילג'. בית הכנסת היה סגור. היה
עליו שלט שאת הטקסים של החגים הגבוהים "היי הולידייז" בית
הכנסת עורך במרכז הכנסים של ניו-יורק.

הגענו לשם.
שש אלף איש היו שם.
כך הם לפחות טענו.
"שיויתי ה' לנגדי תמיד" היה כתוב ארון הקודש ואימרה של חנה סנש
הייתה תלויה בצד השני של ההיכל, נותנת כבוד לכול חברי הקהילה
שמתו מאיידס.
אלפי אנשים היו לבושי טליתות, נשים וגברים כאחד, יהודים ולא
יהודים, נישואי תערובת, זוגות עם ילדים קטנים חובשי כיפה,
נכים, עיוורים, הורים זקנים ומה לא.
התיישבנו רחוק מהבימה. חברתי שאלה אותי מה יש שם על הבימה כי
הסתירו לה, ואני אמרתי לה שיש שלושה דגלים: דגל ארה"ב, דגל
ישראל ודגל הגאווה.
היא התרגשה ולקחה לי את הדמעות שלא יכלו לצאת ממני.

אחזתי סידור בידי והתחלתי לקרוא איתם. "אלוהי אבותינו
ואמהותינו", מוסיפים את הנשים לתפילה, הם הורידו את הפסוק של
משכב הזכר הידוע לשימצה, אבל לא שמתי לב לכול אלו באותו רגע.
"שיויתי ה' לנגדי תמיד", זה כול מה שראיתי.
איך אפשר להיות הומו וגם להאמין באלוהים בכול לבבי ובכול
מאודי?
בעטתי ביהדות כי לא יכולתי להרגיש שייך, רציתי ולא נתנו לי.
תירצתי את הכפירה שלי בדת באלפי תירוצים פילוסופים על מהותו של
אלוהים. שורה תחתונה, הרגשתי שלא רוצים שאני אהיה חלק מכול
הדבר הזה.
והנה אני עומד מול אלפי אנשים שלא נותנים למי שהם לעמוד בינם
לבין הקדוש ברוך הוא.
איך הם עושים את זה?
זה כול מה שהיה לי בראש.
חברתי עזבה את המקום כי נמאס לה. אתה לא בא? היא שאלה.
לא, אמרתי לה, רציתי להיות שם.
בשקט המשכתי ללכת אליהם אחרי יום כיפור לחגים אחרים, לסוכה,
לערב שבת. יושב בצד, בקצה ומייד בורח בסיום הטקס.
שנה אחר כך צמתי, שנה אחרי כן שמרתי כשרות בפסח.
שנתיים אחר כך הזמנתי את החברים הסטרייטים שלי מלוד לטקס שישי
של "בית שמחת תורה" בכנסייה לשעבר בצ'לסי שהייתה לבית ששימש את
היהודים והנוצרים כאחד לתפילותיהם, כול אחד ביומו הקדוש וחגו
הקדוש.

לאט וברכות אלוהים קרא לי.
הוא לא היה נורא ומפחיד, הוא לא היה מלא באימה ולא אלוהים
צבאות עזוז וגיבור. הוא היה אוהב ומבין, הוא היה רפורמי.
בערב ראש השנה לפני שנה, עמדה הרבנית החדשה של בית הכנסת ונאמה
על הרעיון של המחזור של הימים הנוראים. "היום הרת עולם", נכתב
במחזור המיוחד לימים הנוראים ולערב ראש השנה, היום העולם נכנס
להריון, היום העולם נברא, אך לא בריאה אחת, אלא בריאה מתמשכת,
בריאה שלעולם לא תפסיק, הריון שהוא הוא ההתפתחות.
אנחנו, היא אמרה, הם אותו המשך טבעי למשה רבנו בהר סיני, אנחנו
נמצאים בהריון הזה ואלו תוצאותיו. איננו יכולים לשאוף להיות
כמו הורינו, כי אנחנו הם אותו המשך ישיר של הריון והתפתחות של
העולם. בואו נדמיין את עצמנו, היא הוסיפה,  כתלמידים של משה
רבנו אשר קיבלו עולם ומלואו שתמיד מתגלה ומתחדש ולא מפסיק.
אתה, שפיענחת את היהדות בעצמך והגעת אליה לבד.
אתה, שמצאת את אהבתך ואת זהותך כגבר הומו.
את, שבנית בית ומשפחה והבאת ילדים בדרך שלך ולא במקובלת.
ואת, ששיחרת את נשמתך בזה ששינית את מינך.
אנחנו הם אותו המשך של הלכה מסיני, עולם הולך ומתגלה לעולם.

ביום כיפור הם דיברו על יונה הנביא, על אותו אדם שניסה וניסה
לברוח מגורלו אך לא יכל, הם השליכו את זה על הנטייה המינית, לא
תברח ממי שאתה, לא תברח ואלוהים עדיין יאהב אותך. בשלב הזה כבר
הייתי עם חברי הטוב הקתולי שהזיל דמעה לנוכח המראה המרגש.
בשמיני עצרת הם דיברו על איש איש ומתנתו, וכיצד הם עמדו אל מול
אלוהים, כול אחד עם מתנתו, אחד עם ההומואיות שלו ואחת עם נפש
האישה בגוף הגבר.
לי זה לא הספיק, הרגשתי את אלוהים קורא לי, עזבתי אותם ועברתי
אל בית כנסת אורתודוכסי, או חובשי כיפה סרוגה כמו שנהוג לקרוא
להם בארץ.
כול בוקר הנחתי תפילין, כול צהריים וערב הייתי מתפלל, בסליחות
קמתי בארבע וחצי בבוקר.

ומה שלומי? ישתבח שמו.
כבר לא יצאתי למסיבות או לבארים, אם אשאר עד מאוחר לא אקום
לשחרית.
אך לא מצאתי מנוחה.
אם אתה אוהב אותי, ריבונו של עולם, חשבתי, אם עשית אותי
בנשמתך, בצלמך, בגופך, אז איך זה שתקרא לי תועבה?
למה לא קידשת אותי גם בדת משה וישראל?
מדוע אני לא אוכל לבוא בברית החופה?
כול כך התחבטתי בשאלה שאפילו חשבתי על, רחמנא לצלן, להיות עם
אישה. ברגע האחרון עצרתי את השטות הזו.
בבית הכנסת "יאנג ישראל" לא דיברו על נושאים של אינדיבידואליות
אלא על עם, אף אחד לא ידע שאני הומו, אף אחד לא שאל אותי, אך
תמיד הם דאגו להכניס אותי לעול תורה כיוון שהייתי החדש.
בראש השנה, כבוד הרב של בית הכנסת האורתודוכסי "יאנג ישראל"
הזמין אותי לארוחת צהריים בין התפילות, כבוד גדול היה לי.
סירבתי לו.
אינני משקר, וידעתי ששאלת האישה תגיע כיוון שהגעתי לפרקי כבר
מזמן. לא ראיתי טעם בהצהרות דרמטיות, אין לי כוונות לתקן את
העולם. רק להבין דבר אחד.
האם יש לי הצדקה קיומית כיהודי שומר מצוות חובש כיפה (רוב
הזמן) וכמקיים משכב זכר?
אני יודע שהשאלה הזו מעסיקה הומואים רבים בכול העולם, לא רק
יהודים אלא גם מוסלמים ונוצרים כאחד. אנשים אשר רוצים להיכנס
תחת כנפי השכינה אך נתקלים בחומה של מאמינים שמונעים מהם לעשות
זאת.
אנשים אשר לא מרגישים חלק מהמצעד היום יומי של מסיבות, מכוני
כושר ומועדונים, אלא רוצים את חיי היראה והכבוד.
חמש שנים רצופות הייתי בבית הכנסת "שמחת תורה" תמיד כארחי
פרחי, יושב ליד הדלת ובורח.
יש לי בעיה עם הנחות, אני עדיין לא מסכים עם הרעיון שאם נשמיט
מהפרשה את המשפט "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא" אז
הוא לא יהיה קיים.
דת משה וישראל לא מאשרת לי חתונה דתית. אני יכול ליצור משהו
חדש, טקס רפורמי, אך הוא לא יהיה כדת משה וישראל.
עדיין אני הולך בוקר בוקר, משכים ואומר שמע ישראל, כאן בתל
אביב, מסביבי עשרות גברים, מדברים איתי, מתחברים אליי, נותנים
לי את הזכות להרים את ספר התורה האהוב, לנשק אותו, להגביה
ולגלגל. מעניקים לי את הזכות לומר את המשפטים "ברכו את ה'
המבורך" ולעלות לתורה.
אך מי מהם יודע שאני הומו?
ומה עם אחליט סופית להשאיר את הכיפה על ראשי? איך יגיבו
ההומואים מסביבי, השתגעתי? מה לי ולדבר הזה? הם יגידו שהם לא
רוצים אותי היהודים המאמינים, אלא ה"אמיתיים".
"אם הרב ידע שאתה הומו הוא יעיף אותך לעזאזל אחרי שהוא יירק
עליך", הם יגידו.
בישראל החדשה והמודרנית יותר קשה לחזור בתשובה מאשר לצאת
מהארון של המיניות.
מי יצא איתי אם אני אהיה דתי? איפה בכלל אוכל להיפגש עם
הומואים? האם מותר להסתכל על גברים ברחוב ובכלל, גם כשאני חובש
כיפה?
חמש שנים עברו מאז אותו המצעד ההוא שבו יצאתי מהארון בריש גלי
וצעדתי בגאווה.
חמש שנים ואני עדיין בעצם באותו ארון, רק ציבעו שונה וגאוותו
אחרת.
דבר אחד אני אומר לעצמי ולבורא עולם כול בוקר מייד אחרי שאני
נוטל את ידי, ברוך שעשית אותי כרצונך.
כי גם אם רבנים יכו בי וינדו אותי, גם אם נפשי תייסר אותי יומם
ולילה בשאלות סבוכות אלו, תמיד אדע דבר אחד.
אני הוא ילד של אלוהים, כולנו ילדים של אלוהים, נוצרתי בצלמו
ואהבתו נפחה בנשמתי, ויום אחד, אולי ורק אולי, אוכל להגיע אל
הפיתרון של בעייה סבוכה זו ולעמוד בלב שלם אל מול בורא עולם
ולומר:
ברוך שעשני כרצונו, ברוך הוא לעולם ועד.