הכל התחיל ביום שבו פגשתי אותך, מאז ידעתי בוודאות לאן ישוטטו
מילותי. היית שם, בבית הקפה, חיכית לי וכאשר הגעתי ידעתי שאני
נכנסת למבוי סתום. נכון, במודע כבר ידעתי, כי כבר אז הרגשתי
שרגשותי עוד יגאו עד מעלה הסף בתוך מערבולת ענקית של רגשות.
היית שונה בהתחלה, כלומר אפשר היה להגיד שמעולם לא היה אפשר
לנחש שתתנהג כמו שהתנהגת כלפיי לקראת הסוף, הסוף שבגללך נתתי
לו יד. אתה אולי לא זוכר, אבל היית גם רומנטי, ידעת בדיוק
באילו מילים לגעת בלשונך בנוסף לאפקט המגנטי שהיה בך. כן, כך
התאהבתי בך, היה בך בדיוק מה שחיפשתי שיהיה בגבר, אבל מסתבר
שחיפשתי את ההיפך הגמור מהילד שמצאתי בך לבסוף.
"..אני רוצה לעשות איתך את מה שהאביב עושה לעצי הדובדבן", שורה
זו מספרו של נרודה הדהדה בתוך ראשי הסבוך, כאשר גם אני רציתי
לעשות בך בדיוק את אותו הדבר, אך כיוון שכבר עשית בי את מה
שהחורף עושה לכל הצומח הקיים, לא היה אביב שיכולנו להדמות אליו
ולהרגיש אותו בין שנינו כמו שנרודה הרגיש עם מאהבתו.
כתבתי בעבר מספר מילים עבורך. בתחילה מילות רצון ותשוקה, בשנית
מילות געגוע כשעזבת באופן זמני, בשלישית מילות אהבה מהולות
בעצב בלתי מובן ולבסוף מילים שקופות, מילים שלא היה עבורן מקום
לכתיבה בין תשוקה לבין אהבה, שהיה להן מקום רק במובן השתיקה.
עכשיו אני כותבת מילים חמימות, לא בעבורך יותר, אלא בעבורי,
תוך כדי ניסיון להימלט מהקור שהכנסת לתוכי.
אני יושבת כעת בבית הקפה, יודעת שאתה לא מחכה לי בפינה, כבר לא
מחכה לך, כבר מזמן מאסתי מלחכות. אני לוגמת מהתה המהביל,
נכווית קצת בלשוני, אך ללא כל התרגשות, כיוון שכבר התוודעתי
להרגשה בעבר. אני צופה דרך שמשת בית הקפה השקופה אל עבר הרחוב
הסתווי והסואן, רואה את הציפורים עפות להן אל עבר ארצות חמות
יותר ורחוקות. להן יש כנפיים כדי לברוח מהקור, לי היו מילים.
תוך כדי הצפייה באנשים ובציפורים שבחוץ, אני יכולה לראות איך
שהחיים ממשיכים, כך גם ניתן לראות את חיי שלי שממשיכים ושלמרות
כל הכאב שבלבי, הוא ינדף מתוכי ויתחלף ברגש חדש של אהבה כמו
בהגיעם של הפרחים המחליפים את השמיים החורפיים והקודרים בהגיעו
של האביב. |