הוא יצא בשקט סודי מהמיטה, הלך  בצעדים קטנים וכל כך רגישים,
לקח את המעיל ויצא מהבית, אל המאהבת שלו, שרלוט, ג'וזפין ידעה
עליה, אך לא יכלה להגיד כלום, הוא הכה אותה, כל איבר כבר שבר
לה, השפיל אותה ואנס אותה, מתי שרק התחשק, והפעם הוא היה
ג'וזפיןן, ת'אודור התנהג כמו פעם, כמו בלי  כל הבירות וכל
הבקבוקי וודקה, ג'וזפין פקחה את עינייה, "קצת שלווה, ללב קצת
שקט" היא חשבה, ששמעה את הדלת נטרקת יצאה מהמיטה, היא עברה
לשבת במטבח, והביטה בתמונה שהייתה תלויה בעיקום נוראי על הקיר,
היא חייכה אל עצמה, והכינה לה כוס תה נענע, כל כך שקט, כל כך
חמים, היא ניקתה את הבקבוקי בירה, ושמה מפה לבנה על השולחן,
"לפחות שיראה יפה מבחוץ" היא אמרה, היא יצאה לחצר, בבקתה,
באמצע שום מקום, זאת הייתה שנת 1927 שנה טובה, היא קטפה פרחים,
ושמה אותם בכוס פשוטה על השולחן, היא החליטה לנקות עוד קצת,
וחזרה לישון.

כשהתועררה, רועי כבר היה בעובדה, היא ראתה ששוב יש בקבוקי בירה
על השולחן, הפרחים מוטלים על הרצפה, והכוס שבורה וחלקיה היו
מוטלים על הרצפה, היא אספה אותם בבכי, והשליכה לפח, היא חייבת
שינוי, לברוח! היא יצאה מהבית, בלי כסף בלי כלום, ורצה לעיר
השכנה, לא לעיר שת'יאודור עובד, לעיר בריסל היא נכנסה לבר קטן,
והתיישבה, כולה מיוזעת, הברמן חייך והציע לה כוס מים, היא
חייכה בהסכמה מלאה, היא לגמה לאט לאט, ובלעה, בשקט יצאה, הרי
לא היה לה כלל כסף! היא רצה במהירות ונפלה מול אחד מהבתים, הוא
הביט בה, הגבר היפה שראתה מימיה, הוא הרים אותה בתנועה אבירית
וניקה את שארית החול משמלתה הכחולה, הוא הביט בעינה אשר הייתה
נפוחה וכחולה, מהמכות של בעלה, הוא שאל אם זה מנפילה, היא אמרה
כן ומיהרה להתרחק.

היא הייתה חייבת למצוא מקום לישון, היא נכנסה למסבאה קטנה
והתיישבה באחד מהשולחנות, ניגש אליה בחור, והציע לה לשתות,
מרוב שהייתה חלשה הסכימה, הוא דיבר איתה והם צחקו, והיא הייתה
כל כך מאושרת, כל כך חופשייה!, הוא הביט, ושאל "מה את חושבת על
עבודה בתור נערת ליווי?, את נערה יפיפיה, וזה יתן לך מקום
לישון, מזון, וכסף"
הוא חייך חיוך ערמומי במיוחד, היא הביטה בו, וחשבה, היא
הסכימה, הוא אמר שמיד מחר תתחיל לעבוד, ובאותו הלילה יכולה
להשאר לישון במלונית מעל המסבאה, היא חייכה ועלתה למעלה.

ב8 בבוקר בעלת המסבאה ניערה אותה ואמרה לה שהארוחה מוכנה, בעלת
המסבאה הייתה אישה בסביבות גיל החמישים חביבה שמנמונת ג'ינג'ית
בשם פאולה, היא חייכה ואמרה לה לרדת למטה, ג'ו ירדה לאט, היא
הביטה, המסבאה הייתה כמעט ריקה, זוג ישב ואכל טוסט על הבר ועוד
מנקה שניקה שולחנות, היא הביטה בפאולה במבט מנומנם, אשר הגישה
לה ביצים מקושקשות עם ביקון, היא חייכה ואמרה "היום מצפה לך
יום ארוך ביתי, אכלי ותשבעי, את צריכה גם לעזור לי לנקות
ולעשות קניות" ג'ו חייכה ואכלה בדממה. לאחר שסיימה פאולה ביקשה
שתלך לקנות מצרכים, היא הלכה לחנות הקרובה, ובדרך ראתה את אותו
הבחור, שעזר לה לקום, הוא חייך ובירך אותה בבוקר טוב, הוא
הוריד את כובעו לפנייה, היא חייכה והחזירה בוקר טוב ידדותי,
הוא הציע ללוות אותה, היא חייכה בהסכמה ושניהם הלכו לכיוון
החנות, "ג'ו חתיכת כלבה זונתית בואי הנה מיד!" זה היה הוא, זה
היה ת'אודור, הוא חייך חיוך שיכור ומשך אותה בכוח, "עזוב את
הגברת אני מזהיר אותך" צעק הבחור שעזר לי, הוא שלף אקדח ואמר
לו לעזוב אותי, הוא הלך וצעק, "אני עוד אחזור ג'ו"
ג'ו רעדה והחלה לבכות, "אני כבר רגילה לזה, תודה שהגנת עלי"
היא אמרה לבחור, "מה שמך בכלל?" היא שאלה, "אני וויליאם" הוא
הרים אותה ולקח אותה לביתו.

הוא נתן לה לשבת במטבח וחזר עם קערת מים, הוא נטל מטלית, וטבל
אותה במים החמים, הוא שם אותה בזהירות על השפשוף שהיה לג'ו על
הפנים, הוא היה כל כך עדין, ג'ו לא הכירה אף אחד כל כך עדין
בכל חייה, היא חייכה והתקרבה אליו, הם התנשקו, נשיקה חמה,
ואוהבת. היא הביטה בשעון בבלבול, "אני חייבת לחזור, למסבאה,
עוד לא קניתי את המצרכים" היא אמרה בדאגה, ויצאה החוצה במהרה,
היא קנתה את המצרכים וחזרה למסבאה בריצה, "אל תדאגי, שמעתי מה
קרה לך בחוץ, פה את בטוחה, את לא חייבת לעבוד הלילה, או אף
פעם, את מוזמנת להשאר ולעזור לי לבשל, ולנקות, אך אינך חייבת
להיות נערת ליווי" פולינה אמרה במהירות ובחיוך רחב, היא ניגשה
אל ג'ו וחיבקה אותה, חיבוק כל כך אוהב, כל כך אמיתי.

לקראת הערב, פולינה נתנה לה לישון קצת, ומיד חזרה לעבוד,
קירצפה את הרצפה, ועזרה לפולינה לבשל, סיר ענקי עם מרק, כל
ההרגשה הזאת נתנה לג'ו הרגשה, שהיא שייכת!, שהיא אחת מכולם,
הרגשה ביתית שכזו, פולינה סיפרה לג'ו בדיחות מלוכלכות אשר
הצחיקו אותה מאוד, היא עזרה לפולינה למלצר, והתחילו איתה כמה
לקוחות. ואז היא ראתה את וויליאם יושב ומביט בה, מבט רך
ומאוהב, מבט כן, ואמיתי, היא חייכה והתקרבה אליו, "מה תרצה
לשתות?" היא שאלה במבטא דרומי, "אני אקח כוס וויסקי לא מהולה
במים, בבקשה, ופגישה ביום שישי בערב עם המלצרית הנאה", היא
חייכה ונשקה על שפתיו, היא רצה להביא לו את הוודקה, ואז זה הכה
בה, כל הזכרונות הכל כך נוראים מת'יאודור הכו בה, איך הוא שתה,
וצעק עליה, והכה אותה.. היא הביטה בוויליאם הפילה את המגש ורצה
בבכי החוצה. היא ישבה על מדרגות המסבאה ובכתה, וויליאם ניגש
ושאל מה קרה, "מה קרה? אתה בדיוק כמוהו, שותה ושותה, ובסוף אתה
לא אתה, אתה מפלצת!" היא צעקה, הוא חיבק אותה, והבטיח שזה לא
נכון, שלא כולם כאלו, "אני אתן לך קצת זמן לבטוח באנשים, תזכרי
ג'וזפין יפיפיה אני תמיד פה", היא חייכה וחזרה, היא ניגשה לבקש
מפולינה לחזור לחדרה, לפני שאמרה מילה, פולינה חייכה בהסכמה
וניגשה אליה וחיבקה אותה, "הכל בסדר יקירתי, את בטוחה פה" ג'ו
עלתה והתיישבה בחדרה, ברגע הראשון בחייה, היא הרגישה בטוחה.

היא התעוררה בשעה שמונה, הפעם כששמעה, דיבורים מהבית ממול, היא
חייכה והביטה בחלון, וחייכה למראה השמש מלמעלה, היא ניגשה
והביטה במראה, כבר לא ראו את כל המכות, אולי סוף סוף תוכל
לפתוח דף חדש, לחיים טובים יותר, בטוחים יותר. היא רצה בצחוק
למטה, ואז היא ראתה אותו יושב במקום של פולינה, מחייך חיוך
נבזי, "ת'יאו מה אתה עושה פה?", באתי לקחת את מה ששייך לי,
אותך, "איפה פולינה" ג'ו שאלה בפחד, הוא הצביע על הפינה של
החדר, פולינה שכבה שם מעולפת, היא הביטה בו, והתחילה לרוץ,
העיקר לברוח ממנו, היא לא יכולה להשאר קרובה אליו, להשאר איתו,
עם היצור המבחיל הזה, הוא רץ אחריה, המקום הבטוח היחיד שהיא
חשבה עליו זה ביתו של וויל, היא דפקה על דלתו בעצבנות, לא
הייתה תשובה, ת'יאו התקרב, ותפס אותה בכח, באותו הרגע הדלת
נפתחה בחוזקה, ווויל ירה בתי'או ישר בראש, וויל רץ אל ג'ו
וחיבק אותה, היא בכתה, בכי של אושר, שניצלה, שהיא בטוחה. שבוע
לאחר התקרית הם התחתנו וויל וג'ו ותי'או מת, כך עברו חודשיים,
עד שהשריף נכנס לביתם, "וויליאם בראדלו גר פה?" שאל השריף את
ג'ו בצעקה, היא הצביעה על חדר העבודה, הוא ניגש לשם, ג'ו שמעה
אותו צועק, "אתה עצור בגין חשד לרצח ת'יאודור גירלדג" היא
הביטה בשניהם יוצאים, וויל צעק לה שהכל יהיה בסדר, אבל זה לא
היה כך.

מאז וויל ישב בכלא בגין הריגה, ג'ו באה יום יום לבקר אותו, עם
זר פרחים, וחיוך אוהב, יום אחד הציע וויל להגיש עירעור, יום
המשפט הגיע, ג'ו לבשה שמלה שחורה, והגיעה עם פולינה, ושתיהן
ישבו בספסל השני, המשפט ארך שבוע ימים, כל כך כואבים, ולא
נעימים כלל. היא העידה, פולינה העידה, אפילו המוכר בחנות
העירונית העיד, כולם קיוו שוויליאם יצא בשלום. והוא יצא, באותו
הרגע, שהשופט הכריז על כך, ג'ו רצה אל וויליאם וחיבקה אותו,
חיבוק אוהב, חיבוק בטוח, החיבוק הכי אמיתי שמישהו יכול לקבל,
ואז היא הצביעה על בטנה, "אני בהריון" וויל הביט בה, והתחיל
לצרוח "אני קיבלתי שתי מתנות נפלאות היום, את אשתי ג'ו ואת
הילד הקטן שגדל אצלה, אני כל כך מאושר", וככה המשיכו חייהם,
וכל הדורות נהגו לספר, את הסיפור של ג'ו ווויליאם, זוג הפרחים,
שלא יפרדו.