אם אנחנו הולכים בדרכים שבהן לא נועדנו ללכת,
אם אנו מביטים לאותם מקומות שעליהם לא נועדנו להביט,
אם אנו נאמר את אותם דברים שלעולם לא נועדו להיאמר
נמצא עצמו מביטים בעצמנו ובוכים.
בוכים על שלא הלכנו בדרכים נכונות,
בוכים על שמעולם לא נאמרו הדברים שהיו אמורים להיאמר
אך נעמוד ונעצור.
נעצור את עצמנו ואת הזמן
כי אנו רוצים הזדמנות שניה, רוצים הזדמנות
אנו רוצים לחוש את אותם רגעים קסומים
את אנו רוצים לשוב ולחוש את תשוקתנו הנסתרת
אנו רוצים לצאת ממחבואנו ולהביט סביבנו.

אני יושב באותם מקומות אפלים ובודדים,
באלה המקומות בהם נשמת אפי לא נשמעת לאיש זולתי,
מחשבותיי הן נחלתי הפרטית ואהבתי הנה סודית ובלתי מושגת.
אני רוצה להביט קדימה,
למצוא את המחוזות אותם תמיד השתוקקתי לראות
למצוא את האהבה אותה שתמיד חלמתי למצוא
לאהוב את אותה אישה שתמיד חלמתי לאהוב
להיות נאהב על ידי אותה אישה שתאהב אותי.
להרגיש את הלמות לבי הפועמות בקצב הלמות ליבה של אהובתי.

אני יוצא למסע, אותו מסע ששנים דחיתי ולא רציתי לצאת אליו
ככל שאני חושב על המסע אני מפחד
הבדידות מכרסמת בי וגוזלת את כוחותיי אך הפחד עוטף אותי,
תמיד שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אילו לא פחדתי
אני יודע את התשובות ואת הדרכים.
אני מביט בה ושומע את קולה, בלילות אני חושב עליה ונרדם
אני מתעורר לדמותה על אף שאינה לידי
אני מבקש את ליבה למרות שאיננו יודעים את דרכנו
אני מבקש את אהבתה למרות שאין מלים בפי
אני מבקש להיות לצידה למרות המרחק
אני מבקש את ליבה למרות השוני בנינו.
ואיני מוצא עוז לפרוץ את הפחד.