בחירות
אולי אני תמים. אולי אין לי מספיק נסיון. אולי אני לא כל כך
חכם, ואני מפנטז יותר מידי. אבל תמיד יש את האפשרות הזאת שאני
גאון, שאני אנצח בבחירות האלה.
אני רואה את זה כבר עכשיו, אני מקבל טלפון מהנשיא, והוא אומר
לי: תקשיב, לפי הבחירות, אתה צריך להרכיב את הממשלה הבאה. ואני
כבר עכשיו יודע שאני אוכל לקיים את המצע, את מה שהבטחתי לאלו
שבחרו בי. ואני יודע מי בדיוק בחר בי.
אני אוכל לשקר, ולהגיד שאני אהיה ראש ממשלה של כולם, אבל אני
לא אהיה שקרן, אני אגיד את האמת.  אני אהיה ראש ממשלה של
המדינה, והדבר הראשון שאני אעשה זה לקדם את הציבור שבחר בי,
אחרי זה אני אדאג לשאר. אולי זו שיטה תמימה, אבל אני רק בתחילת
דרכי הפוליטית, בינתיים אסור לי לסגת מהבטחות. אני בטוח שתוך
שלוש - ארבע שנים בתפקיד אני כבר אוכל לשקר, ולהתחמק מאחריות.
אחרי שאני ארשם אצל רשם המפלגות, אני אפילו לא אבחר יועץ
תקשורת. אני גם לא אצטרך פעילים. אני אופיע מידי פעם בטלויזיה,
לא אחשוב על מה מותר, ומה אסור.  
שם המפלגה שלי יהיה "יח". זה יהיה שם שמבוסס ישירות על הסעיף
היחיד במצע שלי. לא כמו העבודה, או מרץ, או ליכוד, שהשמות זה
או סתם שמות כלליים, או סתם בלי שום קשר למציאות.
אני כבר רואה איך אחרי 30 יום, כן כל כך מעט זמן יש לי ממשלה,
ויהיה לי רק כמה שרים, כן, כן, כך שבתמונה הרשמית של הממשלה,
יוכלו לראות את הפנים של כל שר, במקום שכל שר יגיד לבני
משפחתו: "אני שם, השביעי מימין, בשורה הרביעת מלמעלה".
אני כבר תכננתי הכל. אצלי יהיה שר ללא תיק. הוא יצטרך להתנדב
במשא"ז, או לוותר על המשכורת שר שלו. ויהיה לי שר החינוך, שר
ביטחון, שר הספורט והתרבות, שר האוצר, ושר האושר. אני עדיין לא
יודע על מה שר האושר יהיה אחראי, אבל אני יודע שזה יהיה התפקיד
הכי חשוב בממשלה.
התכנון שלי, אם הכל יילך כמו שאני רוצה, שאחרי שנתיים אולי כמה
שנים יותר נוריד את שר הביטחון, נעשה לו הסבה למשהו הרבה יותר
טוב - אולי לליצן, או שר למשהו אחר.
כל שר אצלי יהיה מומחה בתיק שלו. שר האוצר יהיה מומחה בכסף -
אולי זה יהיה אחי. תמיד יש לו כסף בכיס, ושאני מבקש שהוא ילווה
לי, הוא נותן. זה יותר ממה שאני יכול להגיד על השר הקודם.
שר הספורט והתרבות אני לא יודע מי יהיה, אבל שר ביטחון אני כן
יודע, אסור לי להגיד.
אני עדיין לא יודע מתי אני אלך לרשם. מותר להיבחר לכנסת מגיל
21, וראש ממשלה מגיל שלושים ומשהו, ככה שיש לי עוד הרבה שנים
כד שאוכל להיות ראש ממשלה. אבל זה בסדר, כי צריך גם שבעים אלף
דולר כדי לרשום מפלגה - תמיד אומרים שהמדינה גונבת ממך. אז אני
אדחה את היותי ראש ממשלה לגיל שלושים וחמש.
בעצם אולי אני אהיה אסטורנאוט. כן - אסטרונאוט. אני כבר עכשיו
יודע איך זה יהיה. אני אהיה טייס מצטיין בחיל האוויר, ויום אחד
מפקד הטייסת ייקרא לי, יגיד לי: קבלת זימון מנאסא, ואני אגיד
לו "ידעתי שזה יבוא" עם חיוך גדול על הפנים שלי.
אני אבוא לנאסא, ואני אגיד להם דבר ראשון: אולי אני אמות
במשימה הזו, אני רוצה קודם לראות את ניו יורק, ושתביאו את
משפחתי, וגם כמה חברים מידי פעם.
והם ירימו גבה, אבל יסכימו, כי אני יהודי, וזה מצטלם טוב.
ואז אני אתאמן די קשה, אבל כל ערב אני אגיע למשפחתי, ואשתה
איתם כוס קולה. ואז אני אלך לישון. ובבוקר אני אתעורר בשש, אצא
לריצה, אחזור בשבע, אתקלח, אוכל ארוחת בוקר, ואצא לעוד יום של
אימון.
ואז אני אמריא לחלל, ואני ממש אפחד. אני אזכור את אילן רמון
שזו הייתה פעם אחרונה שהוא ראה את משפחתו, והוא אפילו לא ידע
זאת.
ואני ממש אפחד, אבל לא ממש, כי אני לא אראה את זה, אולי אתבדח
על זה עם חברי האמריקאי, וחברתי הקוריאנית- אמריקנית. "עומד
להיות פיצוץ שם למעלה" הקוריאנית תחייך, האמריקני יוסיף איזו
בדיחה משלו, אני לא יודע מה בדיוק.
ואז יצלמו אותי כשאני אהיה למעלה. אני אוכל במבה, כי זה משהו
ישראלי, ואני אשתה שוקו יטבתה, לא קרלו, כי מזה היה לי מספיק
בצבא.
אני אשיר איזה שיר ישראלי, וכולם יתרגשו, כי אני היהודי הראשון
אחרי אילן רמון שנוסע לחלל.
ואז נתחיל לחזור חזרה. ואז אני באמת אפחד. כל כך אפחד, שאני
קצת מתחרט שנסעתי. כלומר, היה ענק, ממש כיף, אפילו התרגשתי,
אבל זה לא שווה את משפחתי, ואת המוות.
אז אולי בכלל עדיף להיות לי סתם איש משפחה, עם סתם תואר ראשון
ועם סתם שלושה ילדים, ודג זהב. דג זהב כי אני ממש לא איש של
בע"ח. לא סובל אותם, "אני לא אגע בכם, אתם אל תגעו בי."
ואני אלך כל בוקר לעבודה, ואחזור ב18:00. אני אשאל מה שלום
ילדיי. אשתי תעבוד גם, אך פחות ממני. חשוב מאוד שאני אביא יותר
כסף ממנה, אבל היא תנהל הכל, היא טובה יותר ממני בזה.
אני אראה כל יום רביעי ליגת האלופות, פעמיים בשבוע אפגש עם
חברים, בליל שבת ניפגש כמה זוגות, אבל לא תמיד, לפעמים אהיה
עייף מידי.
הילד הראשון שלי יהיה זכר, ואני אהיה גאה. הוא יבכה הרבה, אך
בגלל שאנחנו דואגים יותר מידי והוא רוצה לעצבן אותנו, אך הוא
יגדל ויטפל באחיו הקטנים. אחיו הקטן כמעט ולא יבכה, וזה גם
ידאיג אותנו. הקטנה תבכה כמו שבחיים לא חשבנו שאפשר. לא נורא.
הגדול ילך ליחידה קרבית, הוא יהיה קצין. הקטן יהיה סתם ג'ובניק
בקריה, אבל משהו סודי כזה, והבת תהיה משקית חינוך.
אני אדבר איתם על הצבא, כל אחד בתורו. נחליף חוויות, נצחק,
ובפעם הראשונה נבין אחד את השני.
ואז הם יעזבו את הבית, חוץ מהקטנה שבדיוק סיימה צבא.
ואני ארגיש ריקנות.
אשתי ואני כבר לא מדברים, לא יודע אם אפשר להגיד אוהבים.
החברים נפגשים, אך יש מין עצבות
הזדקנו.
ואני נזכר בחלומות שלי.
רציתי פעם להיות משהו בפוליטיקה. רציתי לשנות דברים.
רציתי גם לייצג את מדינתי איפשהו בעולם, להגיד להם שתמיד יכול
להיות יותר טוב, שיש תקווה, כי אם הגענו לירח אז המצב עוד
ישתפר.
אבל אני רק איש משפחה, בדר"כ מאושר, אולי קצת מבוזבז.