באותו לילה קריר ונעים ישבנו מתחת לעץ התות שבחצר. לא היה לי
מושג כמה שאהבת אותי. הסתכלת לי בעיניים וראית זיק של אהבה. לא
פלא שנתפסת בו כל-כך בקלות. "אני אוהבת אותך" היא אמרה לי. לא
ידעתי מה להגיד. במקום לענות נישקתי אותה. לשפתיה היה טעם של
אוויר הסתיו, קריר ונעים. לאחר זמן לא קצר, היא התנתקה ממני
ולחשה באזני "הלוואי שהרגע הזה יימשך לעולם". הדפתי אותה ממני.
"אין לך מושג על מה את מדברת" אמרתי לה. "אם הרגע הזה יימשך
לנצח, אז מה? לא נוכל לאכול, גם לא לשתות. ראבאק, לנשום בקושי
נצליח כשהפה שלנו עסוק כל הזמן והאף מעוך הצידה. זה מה שאת
מאחלת לי?" היא הביטה בי בעינים פגועות. משום מה, לא היה לי
אכפת. "אני עוד אתאהב בבחורות אחרות, את יודעת" אמרתי לה, בטון
קצת יותר רגוע. "אבל אני לא, אני אוהבת אותך, יותר ממה שאתה
יודע"
היא אמרה, ודמעה זלגה על עינה. הלב שלי נצבט. לא מאהבה,
מרחמים. מרחמים על האדם הזה ששוכב לרגליי, בוכה, שפיתח תלות כה
גדולה בי. אבל לי לא אכפת. נעמדתי על רגליי. "שלום, קרן"
אמרתי, והתחלתי ללכת בכיוון השני, משאיר אותה בוכייה מאחור.
הגיע הזמן שאני אמצא לעצמי קרבן חדש