כשבודקים את מחזור עלייתם וירידתם של סיפורי הילדים, הן
באספקלריא של היקף התפשטותם וריבוי הגירסאות של המובחרים שבהם,
והן בתמורות שחלו באופיים ובמרכיביהם, לאורכן ולרוחבן של יבשות
תבל, קשה שלא להתעכב על האגדה המופלאה אודות הפות הרעב. זו
אגדה שעיצבה דורות שלמים אשר גדלו ממש על מעלליו של הפות
הרעבתן, והדבר ניכר כיום בכל פינה של חיינו.

רק לאחרונה חזרה המשלחת הישראלית של חוקרי ספרות ילדים ממסע
ברחבי הקונטיננט ובאמתחתה לא פחות משש-עשרה גירסאות שונות (!)
של אגדת הילדים הנודעת. בחרנו אחת מהן (את הקצרה ביותר, כמובן)
כדי להדגים עד כמה חילחלה והעמיקה בקרב עמים שונים ברחבי תבל,
ולבשה צביון מקומי בכל מקום בו נשתרשה. הנה, איפא, לפניכם,
אגדת הפות הרעב בנוסח עממי.


הפות הרעב

=======

היה היה, לפנים שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה, אי שם הרחק הרחק
מכאן, פות זללן במיוחד אשר לא ניתן היה להשביע את רעבונו בשום
פנים ואופן. יומם ולילה היה הפות הרעבתן מתדפק על דלתות תושבי
הממלכה, ודורש את המגיע לו, ובדרך כלל גם מקבל. הוא היה מקבל
את המגיע לו, גם משום שהיה אוורירי, וורדרד, חשוף וחלק, וגם
משום שהיה ממוקם במרכזו של מוקד משיכה מפתה ומחמיא ביותר, אשר
דאג לתזונה קבועה עבורו, באמצעות משיכת פתיונות בדרכים שונות
ומפתיעות.

כה זללן היה הפות הרעב עד כי בשלב מסוים כילה את כל המזינים
בממלכה, והחל לרעות בשדות זרים על מנת להשביע את רעבונו הבלתי
פוסק. הוא נדד בין ממלכות שכנות, וחווה חוויות חדשות ומסעירות.
בממלכה אחת נתקל בעם של כושים גדולים אשר אך האכילוהו במנות
ענקיות, גדושות ומשומנות, אך הוא עמד בכולן בגבורה, וגם לאחר
כל אלה נותר רעב מתמיד. בממלכה אחרת היה אוכל ארוחות כפולות
ומשולשות בכל פעם, וחרף זאת המשיך רעבונו לפקוד אותו.

למעשה, ילדים, התברר לפות הרעבתן כי ככל שהוא זולל יותר, כן
גדל תאבונו ומוכפל מירצו להשיג עוד ועוד. בשלב מסויים הוא גילה
את תחליפי המזון, בעלי הטעם המתכתי-משהו, והיה מעסיק עצמו גם
בתחליפים אלה, בין הארוחות. כך קרה שלבסוף חש כבר מותש וכי
חייו אינם חיים עוד. הוא דימה עצמו כאילו מצוי בסחרחרה מהירה,
אשר סיבוביה הולכים וגדלים מרגע לרגע.

אבל אז קרה דבר מפתיע מאד. הפות הזללן פגש בפות אחר. היה זה
במהלך ארוחה מגוונת מאד שארכה מספר ימים וכללה תוספים
כימיקליים מלאכותיים, וסידרה של מנות עיקריות אינטנסיביות.
הפות האחר הופיע אי משם, ללא התראה מוקדמת, ומצמץ בביישנות.
הוא היה שונה לגמרי - מופנם, פרווני, מכונף. לפתע הצמיד את
שפתיו אל שפתי הפות שלנו. התחושה הראשונה היתה משונה מעט.
זיפית. דוקרנית. אך מיד אחר כך התפשטה בו חמימות נעימה
וצמרמורות עונג הרטיטו את קפליו. הוא התלהט ובעבע כפי שלא חווה
מעולם. הוא חש בפעימות שניהם, כאילו היו אחד. אחי ! הוא קרא אל
הפות האחר, והסתער עליו. הם נצמדו זה לזה ולא הרפו עוד. את
ימיהם היו מעבירים בפתפותים, לפיתות והתחככויות. היו סועדים זה
את זה, ומגישים זה לזה מינחות, צדפים קטנים, נוצות רכות וביצי
יונים סיניות. הם נמנעו לחלוטין מהארוחות שהיו מנות חלקם
בעבר.

כך חלפו השנים והפות הרעבתן חש סוף סוף שובע, זחיחות והרחבת
דעת נינוחה וסבלנית. הוא התמסד ואף פיתח נטיה לאמנות ומלאכת יד
עדינה. הוא גילה את עולם הגינון, עסק רבות בהשקיה וטיפוח פרחים
טרופיים נדירים, וגינה נהדרת צמחה בחצרו. רבים וטובים שיחרו
לפיתחו, אך הוא מאן להסכים וחשק את שפתותיו. את עברו הסוער
הניח מאחור. הוא העביר את חייו הזוגיים בשלווה ובנחת בצד חברו,
אשר עסק יותר בצד הגשמי של זוגיותם והיה אחראי, בין השאר, על
תשלום מיסי ועד הבית ושיפוצי פנים וחוץ. לעת ערב היו מסבים
יחדיו על רקע השקיעה ושותים מרגריטות קפואות באמצעות קשיות
ארוכות. אחר כך היו משלבים כנפיים, מעופפים אל עבר הרקיע
ונעלמים להם מעבר לאופק.