כאשר בבדידות הלילה הבטתי בירח,
הרגשתי את אותם דברים שהרגשתי תמיד אך ללא מילים.
את אותם רגשות שחששתי לחשוף והינם נחשפים,
מילים שאינם נאמרות ונאבדות בנבוחי המחשבה,
בידיעה שלעולם לא הגיע להיכן שמבקש אני להגיע.
להביט לתוך עינייך ולטבוע.
להרגיש את פעימות ליבך מבלי לחשוש.

כאשר שוקע הירח בדמדומי הבוקר.
הבנתי שבין מציאות לדמיון ישנו קו,
שרק בלילה אוכל לעוברו ואם בוקר תמיד ימצא מצידו השני.
תמיד היו הדברים כנבילת הפרח ותחילתו של הסתיו,
דברים מסתיימים ואינם מתחילים.
דברים נאבדים ואינם נמצאים.
הכאב אינו נאבד גם כאשר מזמן הכול אבד.

בזריחת הירח בתחילתו של חורף.
כאשר מתכנסים לאותם דברים קטנים,
כאשר מופיעים הסברים לדברים שהפסקנו להסביר,
כאשר מפציעים הדברים שאהבנו ואינם עוד.
שרגשות ותסכול הופכים לאחד למול חשכת הלילה,
שניצוץ מפציע מבלי יכולת לאוחזו.
שאהבה מופיעה מבלי יכולת לאהוב,
בסהר הירח נותרנו לבדנו.

מביטים בירח בידיעה שדברים היו ודברים ההיו.
ואולי קרן אור תפלס את דרכה לעברנו,
ולרגע קט יאהבנו ונאהב,
והירח יבטיח את אהבתנו לעד.