למול עינייך הפקוחות לרווחה שנכבו לאחר אותה שנייה
לכאב הממלא, מכסה ונסוג לחשכת הלילה.
לרגשות שמפציעים ביופיים וכמלים בסופו של רגע,
למגע שהורגש והעניק עולם ומלואו ועתה שב לנדם.
ולכל אותם רגעים בהם בקשתי ואבדתי בדרך.
לפסיעות הריקות מתוכן הפוסעות מבלי שוב.
לדממה הרועשת האומרת הכול ואינה אומרת דבר.
למול דמותך, יופייך וכאבך הנשארים לנצח,
לרגעים בהם אהבה הפכה לפרח והכאב לים.
לפסיעותיו של ילד על חול הים המבשרות,
עקבות תמיד יישארו בטרם ישטפו.
הכאב יישאר גם בסוף לכתנו.
ניחוח פריחה יבשר אהבה.
דמותך תישאר גם ששמך יאבד.
דמעה תנשור מזיכרון נשכח.
ושוב הביט בעיניים פקוחות כקמילתו של פרח. |