עכשיו היא מסתכלת, הזונה ממול. פתאום יש לה המון כביסה לתלות.
עד שאני לא יוצא לשבת בחוץ עם תחתונים לא רואים צל ממנה.
מעניין אם היא רואה גם את הכדורים על השולחן. לא מעניין. אתמול
היא עניינה אותי. עכשיו רק מעניין אותי כמה לקחת. פחות מדי זה
סיבוב חוזר במחלקה, עם הזריקות, הריח. סרט. גם יותר מדי זה לא
טוב. זה אומר כאבים. לא רוצה כאבים. רוצה לישון וזהו. נרדם עם
תחתונים, נקבר בלי תחתונים.

הלחות הקטלנית הזו, כולי רטוב. השיער בבטן סמיך ודביק. בוחש בו
ותולש, בוחש ותולש. חצ'קון אדום תופח שם, חבל על המאמץ. שיתפח
לו. גם לא ניגבתי קודם בשירותים, שיעבדו רוחצי הגופות בשביל
הכסף. החתול המניאק מסתובב סביבי. הוא מרגיש שמשהו עומד לקרות.
החתולים תמיד מרגישים ראשונים. מי יוציא לו אוכל כל יום. עכשיו
הוא שמן, נראה אותו בעוד שבועיים. שיזדיין החתול, זורק עליו
נעל בול בראש. מזנק באוויר בצווחה. איזו הצלחה, עכשיו אני אדם
מצליח. ההצלחה עולה לי לראש. חצי מהקופסה תספיק בדיוק. אולי
נלך על מאה מ"ג, מספר עגול.

חצי מהכמות בקופסה, בלי ללעוס, ישר לבלוע. לא יכול לבלוע על
יבש. הוודקה נשאר בארונית. מי יביא לי את הוודקה. נשבעתי לא
לקום יותר. התחתונים כבר ספוגים כולם בזיעה, זרמים זרמים במורד
הגב. האף מטפטף מהקצה. איזה עיניים פתחה צ'ליסנדרה היום כששמתי
לה חמש אלפיות ביד. אחרי שנים שאני מתקמצן איתה על כל שקל.
שתשלח לילדים במנילה. היא כמעט לא יוצאת מהבית מאז ששברה את
הרגל בקפיצה מהחלון. זה היה מפחיד. עד שהתעוררה בכלל לא הרגישה
בטיפות של השעווה על הבטן. טיפה, טיפה, טיפה, גבעה קטנה של
שעווה כחולה. מקרוב מאד רואים איך היא צומחת. כמו במערת
הנטיפים היא גדלה וגדלה, עוד טיפה מצטננת ומתקשה על הפיסגה.
לפתע התעוררה בצעקה ורצה לחלון.

ממנה למדתי, קפיצה זה לא בטוח. תמיד נשארה איתי, למרות הכל. אף
פעם לא חשקתי בה, צ'לי הקטנה, הצרה, הזריזה. המבט הסגור שלה,
אין קוטב מגנטי בצד הזה.

צמר גפן מכסה את הכדורים, שלא יתקררו חלילה. דף הוראות מקופל
יפה. בכל מקרה בו מופיעה תופעת לוואי בזמן הטיפול - מומלץ
להתייעץ עם הרופא המטפל. ישנוניות יתר הינה תופעת הלוואי
השכיחה ביותר ופוחתת בהמשך הטיפול; דיכוי הנשימה; פגיעה
בקואורדינציה וסחרחורת. עצבנות. שיכחה (הפרעה בזכרון) ובלבול.

אהה, שיכחה.

בואי בואי המלכה, בואי בואי השיכחה הברוכה. למחוק הכל. את
הבית. את שלוש השנים האבודות. את הנסיעה ההיא. את ההתפכחות.
שלה. את החזרה המבישה. את הרופאים. את הזונות. את המחלקה. את
הכדורים. את אבא. השכיחי אותו. השכיחי את אבא כבר. כמו
שנשתכחתי אצלו. עכשיו הוא יזכר, אין ברירה. צריך יהיה לומר
קדיש. איזה חולצה ילבש, לא חדשה, משהו שאפשר לקרוע. לא נבזבז
עליו בד יקר, על הפריק, הכבשה השחורה, הדפוק, הלוזר, הבן של
האמא שלו.

כושלאמא שלו.

הנסיעה הארורה. הנסיעה קלקלה אותי. אותה. המבט שלה השתנה. תיכף
הרגשתי בזה. ברגע שקלטה שאני חלול היא התפזרה. כל יום ניסיתי
לאסוף אותם, את החלקים המזדיינים, אבל אי אפשר היה לחבר אותם
יותר. אי אפשר היה יותר לגזור, לגזור, לגזור. הסדינים, הכריות,
החולצות. הפרחים. הדרכונים, כרטיסי הטיסה. השטרות עם התמונה של
המלכה. רצועות ארוכות ארוכות מתגלגלות על הרצפה. רצועות דקות
וארוכות, ישרות מאד, סימטריות, יפות כל כך. השערות היפות שלה
גזורות על הכרית. מסודרות בערימה בצבע דבש. כמה יפה היתה
כשישנה, ללא המבט השורף שלה. לקחו ממני את המספריים. הם לקחו
הכל. הוא שילם על הטיסה חזרה אבל הוא לא בא אף פעם למחלקה.

אחד אחד אקח אותם. אנדריי בסדר איתי, נותן לי את השני מיליגרם
במקום הקטנים. תמיד מניח את הקופסה ביד ומכסה אותה ביד חמה.
נוגע. לא אכפת לי שיגע. נגיעה אחת שלו שווה אלף שעות עם הזונה.
מסתכל בי לתוך העיניים. מלחמת מבטים, אני תמיד מפסיד. שוב
מפסיד. מפסיד. מפסיד. מפסיד. עכשיו היא נכנסה פנימה הביתה.
הסדינים מתוחים על החבלים, לא זזים. אין קמט אחד. האוויר עומד.
האוויר נגמר. היא סוגרת את המרפסת. ההצגה נגמרה. מתחילה.