אש, להבות.
זכוכית מתנפצת.
דם בכל מקום, דמעות, קריאות לעזרה. אך אף אחד לא שומע, לא
רואה.
גופות שרועות על הרצפה ללא כל רוח חיים, צעקות מכל עבר.

זהו, נגמר.

דממה.

בכי תינוקת מפלח את האוויר הקר כתער חד.
הם לא כאן, ולא ישובו לעולם. הכל שחור, ערפילי, אפל. היא נשארה
לבדה, כמו בחלום בלהות, אך ממנו היא לא תתעורר.

היא התהלכה בשדרת הדמים החשוכה, דמעות זולגות מעיניה העצובות.
בגדיה קרועים, מטונפים, שיערה אינו אסוף.
"היכן אתם?" היא זעקה. "מדוע השארתני כאן?"
אין מענה. רק האפלה, הרוח השורקת בצווחה מקפיאת דם.
היא הוסיפה לבכות ולזעוק אל השקט, אל דממת המוות.
"אין." ענה לה לפתע קול מוכר. "לא כאן, ולא ישובו לעולם." היא
הסתכלה סביב, אך אף אחד לא היה שם.

מהחלום הזה היא לא התעוררה.