לילה. הוא עומד לבדו ליד סוכת המציל הישנה ומחכה. הוא עומד
כשגבו מופנה לעיר הגדולה ורעש ההמון הסואן כמעט ואינו חודר תחת
מסך המחשבות העבה שעוטף אותו. עבר כ"כ הרבה זמן מאז שהיה כאן
בפעם האחרונה, כמעט חמש שנים. מוזר איך שהכל לא השתנה מסביב.
סוכת המציל נשארה  באותו המקום, הגלים עדיין נושקים לחוף באותו
הקו עם היבשה, והשמיים נשארו אותם שמיים.
הוא הקדים בכוונה לשעת הפגישה המיועדת כי רצה לבדוק עוד לפני
שהיא תגיע אם המקום נשאר כמו שהוא נחרט בזכרונו, גם בלי שהיא
תהיה חלק מהתמונה שנשארה קפואה בזכרונו.  הוא מתיישב על החול,
נשען על סוכת המציל, מרגיש את המים שמרטיבים לו את האצבעות
בדגדוג נעים. במשך חמש שנים דמיין את הרגע הזה, הרגע שבו הם
ישובו ויפגשו. כ"כ הרבה עבר מאז הפעם האחרונה שראה אותה, אבל
הרגש כאילו נשאר קפוא באחת מהמגירות הנסתרות בליבו ועכשיו הוא
מרגיש את אותו רעד נעים שתמיד הרגיש לפני שראה אותה.
הוא כמעט יכל לראות אותה מתקרבת אליו, מסיטה קצוות שיער בלתי
נראית מעיניה, ומחייכת את החיוך שלה שתמיד נשבע שגם אם יעברו
20 שנה הוא לא ישכח אותו. והנה, עברו 5 שנים והוא עדיין לא
שכח.
הוא עצם את עיניו ומרגיש משבי רוח נעימים נוגעים בפניו
ומעבירים בו צמרמורות מתוקות. כ"כ הרבה פעמים דמיין את הרגע
הזה, ותמיד כשחשב על אותו הרגע הוא הרגיש התרגשות גדולה. וזה
היה מוזר, כי דווקא עכשיו הוא הרגיש שלוות נפש גדולה, כמעט
מושלמת.
הוא נשכב על החול הרך, והיה יכול להשבע שהריח את הריח של השמפו
שלה עובר באוויר. מדהים איך דווקא הדברים הקטנים שלכאורה הם
חסרי חשיבות הם אלה שנחרטים לנו במוח בסופו של דבר. הוא הרים
את ראשו והיה בטוח שעכשיו יראה אותה עומדת מאחוריו, מחכה שיגלה
אותה, אבל כל מה שיכל לראות היו שמיים זרועים בהרבה כוכבים.
אותם שמיים היו פרוסים מעליהם גם באותו הלילה. הלילה שהיה פה
בפעם האחרונה.
הוא זוכר שחזר בדיוק מהצבא, לחופשת סוף שבוע. הוא היה תשוש
ועייף אבל לא חיכה אפילו דקה. אחרי שזרק את התיק בבית, נסע על
האופנוע לבית שלה. היא פתחה לו את הדלת, יפה כמו תמיד, והוא
הרגיש פתאום קצת מסורבל במדים החדשים שלו. הם הסתכלו אחד על
השני, וכמו תמיד שניהם ידעו.
הוא זוכר שנסעו ביחד על האופנוע שלו, והריח של השיער שלה הגיע
עד אליו. זה היה יום שישי לפנות ערב, והכל בחוץ הרגיש קצת
חגיגי. ברחובות הלכו אנשים שמיהרו לבית הכנסת, והיה ריח של
מאכלי שבת באוויר. הם ירדו מהאופנוע, התיישבו על החול הריח,
והסתכלו קדימה.
הוא ידע שזה הסוף, שהכל נגמר. לא היתה שום סיבה ברורה, אבל
מהרגע שראה אותה, היה ברור לו שמשהו השתנה. וזה היה מוזר, כי
הוא הרגיש שלם, בלי שום עצב או צער, רק געגועים נעימים שחלחלו
בו למרות שהיא ישבה סמוך אליו, במרחק נגיעה.
היא נגעה בידו, חייכה אליו, והסיטה קצוות שיער ממצחה.
"אז זה הסוף האה?"
"זה מוזר... כי זה לא מרגיש לגמרי כמו סוף..." הוא אמר מביט
בשמיים כי פחד להשיר מבט לתוך עיניה.
"זה כאילו משהו השתנה, וקשה לשים בדיוק את האצבע על המקום
שמשהו נעקר ובמקומו צומח משהו חדש..."
" משהו יפה, אבל שונה..." הוא צחק, והסתכל לתוך עיניה.
"זה מוזר.. כי משהו בפנים אומר לי שזה הסוף, ומשהו אחר אומר לי
שזה רק ההתחלה של משהו אחר. ואני לא מרגישה שאני רוצה לעזוב...
עדיין לא... אני רוצה להקפיא את הרגע הזה... שלא יגמר..." היא
הסתכלה אליו. "שאנחנו לא נגמר".
" בעוד חמש שנים, נקבע כאן, באותו מקום ובאותה שעה." הוא קם
מהחול, מנער את מכנסיו, ומשך אותה לקום ולעמוד לידו.
"נפגש כאן. בעוד חמש שנים... מבטיחה?".
"מבטיחה". היא אמרה וחייכה את החיוך שלה שחושף שני קמטי צחוק
בזוויות הפה. הוא ספר אותם לשנייה, שניים בצד שמאל, ושלושה בצד
ימין. ונשבע לעצמו לחרוט בזכרונו את החיוך שלה, ואת הריח שלה,
ואת האהבה שלו, ואפילו את הדמעה הקטנה שזלגה מעין ימין שלה
שזהרה והבריקה כ"כ עד שהוא יכל לראות את ההשתקפות שלו עצמו
בעיניה.
והוא פתח עיניים והסתכל לשמיים.
פגישה איתה אחרי חמש שנים. פגישה עם הריח שלה, החיוך שלה,
האהבה שלו, האהבה שלה, אבל רק היא חסרה.