מסכי קולנוע ריקים מראים לי סרט די מוכר
אני מצליח לזהות בקלות די ממשית ארועים וסיפורים מהעבר
הטעמים והריחות והילדות והתמיד שם מופיעים
והכל בדו מימד אחד שטוח ותפל ומתחלק אצלי לאלף מסכים
ואז הדופק מתחזק כשמנגב עם העיניים ת'מראות,
והדם עכשיו זורם,הזכרון המציא פטנט להעלים לי את תחושת
המחשבות
מהיום ומאתמול ולתמיד ובלי עתיד זה מסכם לי את חמשת החושים
הם מתכנסים בתוך עצמם מטשטשים את החדות לתוך מסך אחד שלו שני
מימדים.
ועדיין מחפש את המימד הנוסף בכל פינה
זה שמראה לי עולמות שמשתקפים ונחרבים, במונוטוניות הזו של
התמונה.
זו שנותנת לי לחשוב שהחיים זה כמו בסרט מצוייר
אבל תמונות מצויירות שנקרעות בדיוק כמו זאת הרי מזמן, כל כך
מזמן ראינו כבר.
ובכל צעד שלוקח אני מבין אותה יותר מאחרים.
היא הזאת שכבר אמרה שהחיים שלה נהיים מיום ליום קצת יותר
מסובכים.
המסכים שלי מראים אותה הולכת ויוצאת לכיווני מהתמונה המרוחה,
היא מתקרבת ונוגעת בי , מימד שלישי היא מגלה לי ואולי....
אולי בכלל היא הזיה? |
