עכשיו אני לומד להדחיק.
יש הרבה סיבות להדחקה. בדרך כלל הסיבה תהיה כדי להתגבר על
משהו, לפני שהוא מתגבר עליך.
לקחת משהו שקיים, מושג, רעיון, רצון, דעה, לא משנה מה - כל דבר
שנמצא איפשהו בראש ופשוט להחליט להוציא אותו החוצה. לא לתת לו
להשתתף יותר במשחק. כי הוא הרסני. באופן עקרוני הוא מאוד תמים
אבל הראש שלך הוא בשבילו כמו בית גידול סרטני. השילוב שלך ושלו
הם לא בריאים.
ההכלאה הזאת, כמו שני חומרים כימיים שמגיבים אחד לשני בפיצוץ
הם בראש פצצת זמן מתקתקת.
כמובן שיש עם זה בעיה גדולה, מאחר והדבר הזה לא כל כך מוחשי,
אפילו מופשט, אבל עדיין מאוד ברור למשתמש. צריך לעשות עם זה
משהו אבל לא כל כך ברור מה. כשחושבים על זה לא נשארים עם הרבה
ברירות. למה? ככה!
כדי להסביר את הנק' אני אשווה את העניין לחומר. לא משנה איזה
חומר. משהו קיים ומוחשי, ואנחנו מנסים להפוך אותו לאנטי חומר.
ללא קיים. כוונת המשורר כאן היא, במילים פשוטות להעלים בעיה
שמציקה. לעומת זאת כל ילד שאיננו מדען אטום יודע שחפץ קיים לא
כל כך פשוט להעלים.
פשוט ללחוש בסינית עתיקה משהו והוא (היא) תתפוגג ותעלם. תיהפך
לאנטי חומר.
כמות האנרגיה שהיינו צריכים להשקיע בזה, גם אם זה היה אפשרי
מבחינה מדעית (ואולי זה כן) היא בלתי סבירה. כל כך גדולה
שהייתה שורפת בריאקציה הרדיואקטיבית את כל מה שבסביבתה. כמו
תהליך פירוק האטום בערך.
אבל מה לעשות, יש לך רעיון בראש שאתה חייב להפטר ממנו. זה
תכתיב המציאות. זה לא דבר שאתה ביקשת אלא התבקשת לעשות. אחרת
יהיה בלאגן. כמו להשוות את זה לרכב דוהר במאה קמ"ש ולהכניס
אותו לקיר בטון. רק כדי לעצור אותו. כאילו להגיד מה שהיה עד
עכשיו במלוא העוצמה יבלם ולא יהיה עוד.
עוצמת הפגיעה באותו קיר תהיה שווה לכמות האנרגיה והסבל שנצטרך
לסבול ולהשקיע על מנת שנוכל לקחת את הראש הקודח ולשכנע אותו
שכל מה שהוא מאמין בו, באמת הכי מוחלטת שלו, אינו קיים יותר.

אז מה בכל זאת עושים? מדחיקים כמובן!
הרי איננו יכולים להעלים חפצים כלא היו, ולא נשרוד התנגשויות
חזיתיות בקירות בטון אבל אנחנו
כן יכולים לקחת דברים ולזרוק אותם לחצר האחורית, בתקווה שלא
נראה אותם יותר אף פעם.
שלא יהיו יותר חלק מהנוף. שיתמזגו עם כל השאריות, כל הדברים
הלא מושלמים...כל הזבל בחצר.
אז יש לנו פתרון, אלגנטי נכון? הוא אפילו עובד. הדם ממשיך
לזרום והלב ממשיך לעבוד כמו שעון.
אבל יום אחד, אחרי שנה שנתיים ,עשור או שניים או אולי לקראת
הזדכות על נשמותינו ל"קדוש-ברוך-הוא" אנחנו מתחילים להריח את
החצר. ערמות הזבל שם כבר עולות לגבהים שלא ניתן להתעלם מהן. כי
הפכנו את זה כבר להרגל. וזה מציק. וזה גורם לכאב ראש. בהתחלה
קטן ואחר כך בלתי נסבל.
כל מה שהודחק בוירטואוזיות שרק פרויד יכול להעריך לאחורי הראש
חוזר. הוא קיבל אוטונומיה והתחיל להקים מדינה. ועכשיו הוא רוצה
עצמאות מוחלטת ומתחיל לפרוץ קדימה אל המודע, אל היומיום, אל
הנורמלי. והוא קטנוני ורע הוא כבר לא בעיה קטנה שמפריעה (או
שמעולם לא היה). הוא מוטציה.
הוא התרכב עם כל החומרים שהיו זרוקים איתו בחצר האחורית  של
הראש ובקואלציה של עזובים ונזרקים הוא גדל באפקט שרק קרינה
גרעינית יכולה לעשות, תוך כדי תהליך ההדחקה הידוע לשמצה
שלמדנו לאהוב (ולשנוא) וכל כך עזר לנו ברגעים הפחות יפים של
חיינו.
אז סבלנו קצת בהתחלה כי ניסינו להעלים ונכנסנו עם האוטו בקיר
בטון. ואחר כך סבלנו עוד קצת כשהחלטנו לזרוק הכל למה שהיה פעם
מגרש משחקים והיום הוא אתר פסולת. לאחורי הראש, לקופסא שחורה
וקטנה בגזע המוח שקיווינו שתישאר אטומה ומוגנת ולא תתן לשדים
לברוח החוצה.
ועכשיו, עכשיו אנחנו באמת סובלים כשהשד הזה יוצא, והוא מעוות,
והוא מסוכן ויש לו פיצול אישיות.
והוא כבר לא דומה למה שהיה בהתחלה. הוא בבואה מטורפת וחסרת
צורה שמזכירה רק במקצת את הרעיון התמים אותו היינו פשוט חייבים
לשכוח. כי זה מה שהחלטנו שיעשה לנו יותר טוב. אולי טעינו?
רואים את זה בפצועי מלחמה, הלומי קרב, ניצולי שואה, קורבנות
להתעללות, גברים מתוסכלים בגיל ארבעים ונשים מטופחות לקראת גיל
העמידה. זה הולך ואז זה בא.
אז תשאלו אותי מה עושים? כלום!!!
מי אמר שהעולם מושלם?