הוא ישב שם, דומם כמו אבן, הסתכל על השקיעה, על הים, על
האווירה הנעימה.
הוא הביט בשקט פלאי על השמש, שאט אט נכנסת מאחורי וילון העננים
הארוך.
היה זה פס ארוך של ענן אחד, די דק, שנמשך מצפון השמיים עד
לדרומם, במקביל לקו החוף.
השמיים נהיו כהים יותר ויותר, הכוכבים כבר התחילו להציץ דרך
הבד הכחול הכהה הגדול ורק הענן הארוך הזה, קיבל מהשמש את מתנתה
האחרונה ליום הזה, קרניה החמימים והבוהקים, הוא זהר מאושר.

הוא הסתכל על השמש, עוד רגע תברח לעולם האחר, שנמצא ביבשת
השניה, ואנשיה יראו אותה, והוא יחווה את הלילה הארוך השחור.
היא בהקה, נראו באופק עננים קטנים שבערו, לפחות כך זה נראה
בעיניו, הצבעים באזור השמש נעו בין ורוד מתוק לאדום שורף
וארגמן מדמם, הייתה שם סירה קטנה, עומדת, רוגע מופתי, לא זזה,
אולי גם היא חוותה את השקיעה הזו.

הסתכל הוא על הגלים, הוא ראה גל אחרי גל אחרי גל, רודפים בזה
אחר זה כאויבים מושבעים הנפגשים על החוף הצהבהב, הקצף בינהם
נראה כאבק שנשאר מגלגלי המכוניות במרדף המהיר הנפוץ הזה
מהסרטים, כמו תמיד הם היו נפגשים ונשברים להם על החוף וחוזרים
וגלים אחרים היו מגיעים ותופסים את מקומם במעגל הלא נגמר הזה
של המרדף, פעם הגל רודף ופעם אחרת נרדף.

הוא התבונן לאורך קו החוף, הוא ראה את קווי הגאות והשפל למרחק.
כמה קילומטרים שלמים של חול ומים היו שם, נינוחים, בסיבוב קסום
שכמותו אין - הים עולה, הים יורד, החול טובע וניצל, כל פעם
מחדש.

הוא טעם את טעם האוויר הצלול הזה, שפתאום מגיע כשהלילה בא,
טעמו היה מתוק חמוץ, ספוג היה בטעם הרע של היום, של הצעקות, של
הריבים, של החום ובטעם השוקולד המדהים של הלילה, החופש, ההנאה,
הקור, החושך.

הוא גם הריח את האוויר החדש, מלא בחול ובטעם הזיעה של הצהריים,
ריח הבשר השרוף של ארוחות הצהריים ושל הדגים שהגיעו מהים.

הרוח נשבה בעוצמה, מכוון צפון-צפון מערב, הסירה כבר לא הייתה
שם, בטח חזרה למשכנה, בשלום או שאולי טבעה לה.

הוא הביט שוב על השמש, אך היא כבר לא הייתה שם. היא ברחה לו.
"לא..." הוא אמר בקול שקט מלא באס ועוצמה "לא חבל".

קם וקפץ.