[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי טל
/
שבעה

1
 
  כבר חצי שעה שהטלפון שותק, ודווקא עכשיו הייתי שמח אם הייתה
מתקשרת ואומרת שבסדר, ושאקח את הזמן, ושהם מסתדרים, למרות הכל,
ובסדר, ואבא מוצא מספר מילים, ואמא מתחילה לקלוט, כבר לא
מסתובבת בחדר סהרורית בין האנשים מציעה שתייה קרה ואולי כריך,
אבל דממה. אני מכבה את המכשיר הסלולרי. יודע שיחפשו אותי, אבל
אני חייב, חייב לדעת, לראות, להבין. זה לא ייקח זמן רב. חולף
עם הרכב באיטיות על פני כיכר הגאולה, קבוצה של חמישים איש,
אולי שישים, מרוכזת תחת תקרת הבטון של פינת ההספדים, רובם כבני
שלושים וארבעים, זו חייבת להיות ההלוויה, אני לא טועה. הגעתי.
הרכב עובר את מעגל התנועה, עכשיו כבר לא רואה את באי הטקס.
פונה אל מגרש החצץ הענק, מחנה את הרכב לצד הברושים המאובקים.
השמש מסנוורת אותי בצאתי מהרכב, הראש סחרחר, לרגע בוהה ברכב
האדום. ואולי זה יותר מרגע. נועל את הרכב. לגשת? נכנס מחדש
לרכב. מביט במראה. העיניים עייפות, אדומות מעט, כתמים כהים
תחתן, השיער השטני פזור, זיעה קלה על המצח. ההלוויה בטח
התחילה, כבר שתיים וחמישה, ואני נמנע מלגשת. נסעתי עד כאן, שעה
נסיעה. לגשת. מביט לעבר קבוצות הקברים החדשות של בית העלמין
ירקון, משטח לבן בוהק בשמש החמה מידי של סוף אוקטובר. יוצא
מהרכב, הדלת נטרקת. ואולי מישהו ידע? יבין? הרי איש לא יענה על
שאלות נער זר. מה הם עשו יחד בלילה הזה? מהיכן באו? לא סביר
שזה היה טרמפ מקרי. ואני לא ידעתי. לא אמרה לי דבר.
 
  חוצה את הכביש אל הרחבה, קבוצת האבלים נאספת אל מול גופת
הנפטר, הרב מספיד, ואני מחפש את אשתו, ודאי היה נשוי, גבר בן
36. ואולי לא. מעגל האנשים מסתיר ממני את מרכז הרחבה, ואני
חושש להתקרב. ובכל זאת מתקדם לאיטי, עולה על שתי מדרגות הבטון,
מדרגה אחר מדרגה, דפיקות הלב מתחזקות דווקא כאן, בין האנשים
הזרים. אישה שחורת שיער מתחילה לדבר, המספידה הראשונה, שיערה
גולש, מסורק היטב, קמטים קטנים תחת עיניה, אולי סימן שעברה את
גיל שלושים, אולי שאריות דמעות. עיניים כחולות, עור בהיר,
חיוורת. היא מדברת לאט על אדם יקר, פונה לעמיתיו מחברת נייס,
מודה להם על הגעתם. אני מאבד קשב, מביט בגופה המכוסה, מביט
באיש שהרג את מאי, את אחותי הקטנה, ושוב סחרחורת מאלצת אותי
להפנות את הראש לאחור, ומיד מסתנוור מאור היום המנוגד לצל של
סככת ההספדים. לרגע הכל מלא כתמים כהים כשמחזיר את המבט אל
האנשים. ליד הדוברת נמצאת אישה נוספת, מעט מבוגרת יותר, לידה
נערה צעירה וילד. הדוברת מזכירה את שני ילדיו שאבדו את אביהם.
הוא נשוי. מי משתי הנשים היא אשתו? האם היא ידעה? האם מאי
ידעה? ואני רואה את מאי אוחזת חזק בגוף הגבר המבוגר הדוהר על
האופנוע. הדוברת מסיימת את ההספד על אחיה. הם אחים, התמונה
הופכת ברורה יותר, הגבר מקבל שיער שחור, עיניו כחולות, עורו
בהיר, וידיה הקטנות של אחותי צמודות אליו, מחפשות אחיזה.
 
  הדוברת ניגשת לאחור, מחבקת את הנערה הצעירה, מפי הנערה
נשמעת יבבה שקטה, התמונה קפואה למשך חצי דקה, ואולי אני זה
שקפוא במשך חצי דקה. הנערה הצעירה מזכירה לי את יסמין, חברתה
של מאי, כמעט החברה שלי, ועתה פתאום רואה אותה בברור כאשר
התמונה קופצת ושתי הנשים מתחבקות. זה הכל סרט, זה לא באמת קורה
לי, תיכף מאי תעיר אותי ותגיד לי שצריך לקום, ושמוטי התקשר
ואנחנו צריכים לרוץ במורד הגבעה אל הים, כושר של לפני גיוס,
ואולי בכל זאת מוטי ואני נרד לאילת, שלושה שבועות לפני הגיוס
וסיני כבר לא אופציה אחרי הפיגוע בהילטון טאבה. יש משהו יפה
בנערה הבוכה, הבכי שלה אמיתי, תחת חולצה מוצנע חזה לא מפותח או
אולי חזה קטן ונערי, היא רזה מאוד, רזה הרבה יותר מיסמין,
שיערה השחור הקופצני הוא שהזכיר לי את יסמין, עכשיו כבר לא
חושב שהן ממש דומות.
 
  הדובר מתחלף, מדבר על אמיר, מנהל פיתוח-מוצר מוכשר, אדם שכל
החיים היו לפניו, ומבטי מופנה מהנערה הבוכה אל הגופה עטופת
הבד. מאיפה הם נסעו בליל שישי בארבע לפנות בוקר? ודאי היו יחד
בתל אביב, אולי הזדיינו על חוף מבודד. גבר בן 36 ואחותי הקטנה
בת ה-16. על הבד אין סימני כרס, כנראה היה רזה. אשתו שקטה, לא
בוכה וגם לא נראים עליה סימני בכי קודם. רואים עליה את השנים,
הבן זונה ודאי חיפש ריגוש ונעורים. הגופה הזו שכבה מעל מאי.
מאי לא סיפרה לי לאן היא יוצאת, אמרה שיוצאת עם רווית, נמנעה
מפירוט נוסף. כשמאי לא התעוררה, וכבר עשר וחצי, אמא דפקה
בעדינות על הדלת, אין תשובה, אז פתחה פתח קל לראות שהכל הסדר,
בדרך כלל לא העירה אותה לפני ארוחת צהריים אבל הפעם קצת דאגה
כי לא שמעה אותה נכנסת בלילה, והחלון הפתוח השאיר אור רב בחדר,
ומאי לא נמצאה מתחת לשמיכה, ומייד אמא התקשרה לרווית. רווית לא
הייתה מתואמת, היא לא ידעה על מה מדובר. באחת עשרה בבוקר
בחדשות גלי צה"ל דברו על הקטל בסוף השבוע בדרכים, מספר
הקורבנות עלה לחמישה לאחר שפועל תאילנדי מצא שתי גופות ואופנוע
מרוסק בתעלה ליד מטעי הבננות של קיבוץ מעגן מיכאל. חמש דקות
מהבית. ואני לא חשבתי. לא ידעתי.
 
  "שירה, אור וניר" הדובר פונה אל המשפחה הקרובה, "ליבינו
עמכם, אנו מחפשים מילים לנחם אבל לא מוצאים, חברת נייס תמיד
תראה אתכם כחלק ממנה ונסייע לכם ככל האפשר".  הדובר מסיים את
דבריו וניגש שני צעדים לאחור, הרב מביט על השעון ומסמן לאחותו
של הנפטר, היא מביטה על שירה כמו מצפה שתגיד משהו אך שירה
קפואה במקומה. הרב פותח בתפילת האשכבה. אני יורד מהמדרגות,
מתרחק מספר מטרים מקבוצת האנשים, בוחן אותם כקבוצה ממרחק
מסוים. אף מילה לא נאמרה על אותה נסיעת לילה, אף לא מילה על
מאי, ובעצם ברור היה שדבר לא יאמר. גם בהלוויה של מאי שהסתיימה
רק לפני שעתיים לא נאמר דבר. בבית העלמין בזכרון יעקב יש לפחות
עצים רבים, עץ אורן זקן סיפק לי צל כשעקבתי אחר המון האדם שבא
להלוויה. כל השכבה של מאי, המורים, חברים נוספים, כולם צעדו
אחרי הארון ואני הבטתי, סקרתי את נחיל האדם, נערות שספק אם
הכירו אותה העלו דמעות כמו שלא בכו מעולם, חפשו את המקום
להרגיש, נוער נרות לכבוד אחותי ואולי לכבוד עצמם, והכעס חוזר
ומתעצם, מביט בקבוצת האנשים ההולכת אחרי עגלת המת, אגרופי
הידיים מתכווצים, הרגלים שלי קפואות במקומן. ראשונים הולכים
שירה ושני ילדיה, ליד שירה אחותו של המנוח ולידה זוג נוסף.
מאחור הולכים בשקט שנקטע לפעמים בשיחות חולין קצרות יתר באי
ההלוויה. אני מצטרף לסוף השיירה.
 
  השיירה חוצה את הכביש המעגלי המקיף את בית העלמין, מתקדמת
במהירות על שביל בטון בין מרחבי החצץ. חלק מעובדי חברת נייס
נכנסים לרכבים ששם החברה מוטבע על חלקן האחורי ונוסעים בחזרה,
בטח להמשך יום עבודה, השיירה מתקצרת. אני בוהה באקליפטוסים
שמעבר לשורת הקברים האחרונה, העלים שלהם כמעט ולא זזים. השמש
כבר נוטה לכיוון מערב ואנו הולכים אליה, שדה קוצים יבשים מפריד
בין משטח החצץ הלבן הענק ובין נחל הירקון. ביום אחר אולי הייתי
רץ לכיוון הנחל, ממשיך לרוץ לאורכו, ואולי זה מה שאעשה מיד
בסיום ההלוויה הזו, אני צריך את הריצה הזו, את הבריחה, צריכים
אותי בבית, אני יודע שאקבל את מבט התוכחה של נטע, אחותי
הגדולה, ואדע שהיא צודקת, ותגיד שהם לא צריכים עכשיו דאגה
נוספת, ושאני צריך... נטע היא החזקה יותר, היא זו שהקריאה את
ההספד על הקבר של מאי, היא המדייקת במילים, שיודעת להעביר את
הרגש הנכון בכל מצב. מאות נערים עמדו ובהו בה כשהיא סיפרה עד
כמה מאי הייתה מיוחדת, וכשרונית, והציורים המדויקים שלה, שידעו
לא רק לדייק בפרטים אלא גם להביע את הרגש, את מה שחושבת הדמות
המצוירת, ואת מה שחושבת הציירת על הדמות המצוירת, ועכשיו נשארה
רק תמונה, כל מכלול החיים והנעורים הזה נקטע בבת אחת, השאיר
כלום, ריקנות, השאיר צרור חוויות אצל הקרובים לה, אצל אלו שזכו
שתשאיר אצלם חלק ממנה, מהייחוד, האושר, ממאי.
 
  אור מסיימת את מילות ההספד לאביה, שירה מחבקת אותה, הגברים
מתחילים לכסות את הקבר בעפר, ועל פני עולה חיוך קל, לרגע קשה
לי להסתיר את החיוך. ניגש צעד נוסף לאחור, חוזר להביט בעצי
האקליפטוס. רק שלא יראו אותי מחייך. אל החיוך נוספות כעת
דמעות, מאי ואני יושבים בבית קפה בקיסריה, אני מספר לה שעם
יסמין זה לא הולך, היא פתאום תפסה מרחק, פתאום חוששת, ולא רוצה
להתחייב, ובכלל נמנעת ממגע, ואני יודע שזה לא זה. מאי מקשיבה,
ודאי שמעה את זה כבר מיסמין, ואני מבהיר שעוד חודשיים מתגייס
וכבר אחרי תיכון ואין לי כח למשחקים של נערות בתולות-קדושות.
מאי צוחקת. איזה צחוק יפה יש לה. השיניים לבנות, ישרות,
מושלמות, שיערה הבהיר, הצרוב משמש, גולש, חלק. הים משמאל וחלון
בית הקפה מימין. "ואצלך משהו מתקדם?" אני מנסה לעבור אליה,
להיכנס אל הקופסא השחורה שלה. היא מניעה במהירות את הראש
לשלילה, "רק התחילה שנת הלימודים, נראה, אתה יודע, י"א זו שנה
לחוצה, בגרויות וכאלה, אולי נמצא מישהו חמוד מהתיכון, אבל באמת
שאין כלום, הם לא ממש מעניינים אותי, אני לא מחפשת".  
ואולי כבר אז הכירה אותו? הרי כבר מספר חודשים יוצאת עד מאוחר
בלילות שישי, בהתחלה אלו היו המסיבות של החופש הגדול, ואז
מסיבת תחילת הלימודים של כיתה י"א, וגם אחר כך הקפידה לציין
שמות של מקומות, אף פעם לא אנשים. ולי מתחילה להתבהר תמונה.
 
  מתקרב מחדש אל חלקת הקבר. מלאכת הכיסוי הסתיימה, אנשים
לוחצים ידיים לשירה, לאחותו של המנוח ולזוג נוסף העומד לידם,
ודאי אח נוסף או אחות של הנפטר. העיניים שלי עדיין רטובות,
מביט באנשים החולפים על פני משפחת המנוח, מנסה לשמוע את מילות
הניחום והנימוס. מילים חסרות משמעות ששמעתי מהן כל כך הרבה
ביממה האחרונה. בוחן את שארית האנשים המקיפים את הקבר, העיניים
שלי נתקלות בעיניים של אור, עיניים ירוקות בהירות, היא מביטה
בי בחזרה, המבט שלי קופא, לרגע מרגיש את אי הנעימות שבמבט
עיניים ממושך שהיא לא קוטעת ואני מזיז את המבט. עתה רואה שאחות
הנפטר מביטה בי מביט באור. המבט שלי עובר אל העיניים הכחולות
שלה, עיניים גדולות, היא לא מסיטה ממני את המבט. בבתי העלמין
כללי הנימוס משתנים. היא צועדת אלי, עתה כבר לא אוכל לברוח.
שומע את הדופק שלי מתגבר. המבט שלה לא נפרד ממני כשהיא מתקרבת
באיטיות, הרגל נוגעת בקרקע ורק אז הרגל השנייה מתחילה את
התנועה, ואני משפיל מבט לעבר רגליה, עתה היא עומדת מטר ממני
ולי אין ברירה אלא להרים את המבט. "סיוון" היא מציגה את עצמה
ומושיטה יד ללחיצה, "רואי" אני לוחץ את ידה. לא רציתי ללחוץ לה
את היד. השתיקה מביכה, אני לא אשבור אותה, מסיג את היד לאחור,
סיוון עומדת ובוחנת אותי, "לא נפגשנו בעבר" היא מציינת עובדה.
"לא, אני אחיה של ידידה טובה של אמיר, שלא יכלה להגיע היום"
אני משקר פחות ככל האפשר. "כן, אני פחות מכירה את ידידיו של
אחי, בעיקר את הקשרים החדשים מהשנים האחרונות. תוכלו להגיע
לשבעה, היא אצל שירה, חרוזים 20 רמת גן, קומה שלישית, מגיעים
ממחלף ההלכה, צמוד לפארק הירקון". סיוון מדברת ופניה קפואות,
נטולות רגש, אם רק הייתה מנחשת את הכעס שבי, את הרעד העובר לי
בידיים כשעומד מולה, את הדחף להכות, להפיל, לברוח, לרוץ. ולי
אין מילים להגיד לה, "חרוזים 20 רמת גן" אני חוזר אחריה. "כן"
היא שמה לב לאי השקט שלי, נרתעת צעד אחד לאחור, אולי היא
ניחשה, ועדיין עומדים ומביטים זה בזו, והיא הראשונה שנפרדת
והולכת לחבק את ניר שהתקרב אליה. רק עכשיו שם לב שנשארתי כמעט
לבדי עם המשפחה הקרובה, כל היתר כבר המשיכו למקום אחר, וגם אני
ממהר להתרחק מהקבר, חוצה את מגרש החצץ הארוך לעבר הרכב, אין לי
מה לעשות כאן. אין לי האומץ לשאול את השאלות הנכונות, ושוב
נעצר, בדיוק באמצע הדרך בין חלקת הקברים ובין הרכב, מביט על
המשפחה הרחוקה השוהה ליד קבוצת מצבות השיש, השיש מחזיר אלי את
אור השמש המערבית, מסנוור את העיניים. לחזור ולשטוח בפניהם את
הכל? לשאול את השאלות שמגיעה לי תשובה עליהן? ושוב עולה בי
הדחף לשבור ולנפץ. באתי לכאן כדי לקבל תשובות. פחדתי לשאול את
השאלות. האיש הזה הרג את האחות שלי, האיש הזה הרס לי את
המשפחה, הם היו צריכים לראות את אמא מייבבת בהלוויה, את אבא
אדיש לסובב אותו, את המוני הנערים הולכים באיטיות על שביל
הבטון בין מצבות שיש חדשות וקברי אבן קטנים, בני מאה שנה, בהם
קבורים חלק מילדי המושבה. הם היו צריכים לראות את הגופה הקטנה
מוכנסת באיטיות לבור. הם היו צריכים... ואני מאפשר להם להמשיך
בשקר הנח שלהם. זה לא מגיע להם. אבל אין לי את הכח, ישנתי לא
ישנתי אולי שלוש שעות בלילה האחרון, עברתי הלוויה, ועכשיו
הייתי בעוד אחת. אני לא יכול להמשיך את זה, להילחם. אין בשביל
מה. אני לא יודע את העובדות והם מעדיפים שלא לדעת או לא לספר.
מסתובב חזרה אל הרכב, אני צריך לנסוע, לחזור. אני צריך.
         

2
  "החרוזים 20 רמת גן" אני רושם על הדף הראשון בפנקס ומכניס
את הפנקס חזרה לתא הכפפות. מהחלון הקדמי רואה שורת ברושים
החוסמת את הנוף ומהמראה הימנית מופיע מסע הלוויה נוסף. מניע את
הרכב ויוצא אל הכביש הסובב את בית הקברות. על הכביש המעגלי
תנועה איטית של נהגים המנסים לצאת מהמתחם ואחרים המחפשים חנייה
בצידי הכביש. נעמד אחרי רכב המתחיל בחניה, העיניים נעצמות
ונפתחות מחדש לקול צפירות הרכב העומד אחרי. מכניס להילוך ראשון
וגולש באיטיות אל מחוץ לבית הקברות.
 
  מחבר את הפלאפון לדיבורית, מדליק אותו. יש לי חמש הודעות
חדשות. מדליק את הרדיו, גלגל"צ, שלוש ורבע והכבישים עדיין
ריקים, הקריינית מעבירה אל השיר הבא. שתעביר. התנועה אכן זורמת
על מחלף ירקון. השמש מסנוורת אותי כשעולה על הכביש המוביל
מערבה לכיוון כביש החוף. מעביר את הפלאפון להשמעת ההודעה
הראשונה.
"רואי, זה מוטי, הגעתי אליכם הביתה אחרי ההלוויה. אני רואה
שאתה לא כאן. יצאת לריצה להתפרק? הלכת לאנשהו? נטע אומרת
שמחכים לך כאן. אבל אם אתה צריך חבר לריצה אני אצטרף אליך. רק
תחזור אלי. אני זמין. אני חוזר הביתה לזמן מה. תחזור אלי כשאתה
יכול".
אני מוחק את ההודעה. נטע בקשה ממוטי שיתקשר, הטלפון הבא צריך
להיות ממנה. עכשיו חושב שאסור היה לי להשאיר אותה לבד, לא
היום. תמיד היינו שלושה, נטע, רואי ומאי, עכשיו נטע לבד עם
ההורים, ואני מתעסק במרדף שלא ישיג דבר. מעביר להודעה הבאה, זו
לא נטע. "הי... רק רציתי להגיד שאני ממש מצטערת, מאתמול אני לא
מפסיקה לבכות" המילים בהודעה מתחלפות ליבבה שקטה של יסמין.
"אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה. אני אצלכם" המילים שוב
נקטעות, הפעם בשתיקה קצרה, ברקע נשמעות מילותיהן של שתי נערות
המדברות ביניהן, רעש של כיסא פלסטיק חורק, וקול ניתוק ההודעה
לאחר שחלפה דקה שלמה. אני מנתק את המכשיר הסלולרי. כבר חודש
עבר מאז הפעם האחרונה ששמעתי מיסמין. בשיחה לפני האחרונה אמרה
שלא תצטרף אלי לחוף הים, ואני כבר תכננתי הכל, קרשים שבורים על
החוף, תפוחי אדמה, מגבת חוף גדולה. יצרתי הזדמנות אחרונה, אחרי
שנרתעה ממגע אצלי בבית, נשיקה כן, ומשחק ארוך ואף מתיש עם
הלשון, ואז מבקשת עוד אחת, וכשאני מכניס את היד תחת החולצה יד
חזקה מונעת ממני מגע בחזה, ומיד היא תופסת מרחק, כאילו שברתי
את חוקי המשחק שהיא כתבה, ואף מילה על זה, אף מילה. הזדמנות
אחרונה אחרי ששמרה על ריחוק בקולנוע, וזיהיתי את הצחוק של שתי
הבנות מאחור שקלטו, ואני רק מחכה לרגע שאוכל לברוח מאותו הסרט.
הזדמנות אחרונה לבחון האם באמת מוכנה ללכת איתי צעד אחד קדימה,
או שרק משחקת בי, מושכת זמן, נהנית מלמשוך אותי. חוף הים, רק
היא ואני. לא במקרה בחרתי את חוף הים, הפגישה השנייה שלנו
הייתה בחוף הים, אחרי שהראשונה בבית הקפה הסתיימה בנשיקה, ושם,
אחרי השקיעה, הרגשתי את ההתרגשות המשותפת, את ההרגשה שטוב,
ושזה זה, ושיש ציפייה להמשך. הרגשתי טוב איתה ולא יכולתי לתרגם
את זה למילים, אבל אני חושב שהעברתי לה את זה בשתיקה שלי, והיא
העבירה לי מסר דומה בחיבוק החם, וצחקקה כאשר היד שלי בחנה
בעדינות את האגן שלה, ואני ידעתי שיש מה לצפות מלילות הקיץ
האלו, מהקיץ האחרון שלפני הגיוס, והרגשתי שגם היא אוהבת את נוף
הים ואותי, ואז ידעתי, ועכשיו כבר לא יודע. הזדמנות אחרונה
והיא אמרה שלא יכולה הערב, ובכלל נשמע לה לא רעיון טוב, אבל
לא, לא חוששת, פשוט באמת לא יכולה, ואל תבין לא נכון. ואני
הבנתי. למחרת בטלפון הבהרנו דברים בינינו. הבנתי. השתיקות היו
ארוכות מהדיבור. שתיקות של סוף.
 
  הרכב עובר מתחת למחלף הכפר הירוק, אני שומר על הנתיב הימני
ונוסע לאט, בסוף העלייה השמש בבת אחת משתקפת בחלון הקדמי,
צובעת את כולו צהוב, ואני בולם במכה, ושוב לוחץ על דוושת הגז
לאחר שמסיט את המבט לצידי הכביש ונרגע מרעש הבלימה. הרכב חולף
ליד מחנה גלילות, חייל וחיילת עומדים בטרמפיאדה, רק שלוש וחצי
והם כבר בדרכם הביתה, להמשך החיים, לזמן החופשי שלהם. אני חולף
על פניהם, לא עוצר. מביט במראה ורואה שהעיניים שלי אדומות,
מנגב אותן באמצעות מפית נייר מערימת המפיות המונחת מימיני. לי
לא יהיה את החופש הזה, אחיו הגדול של מוטי הבהיר לי שמצפים לי
ארבעה חודשים של טירונות, ואז אימון מתקדם, חודשים שלמים בהם
לא יהיה לי את החופש שלי, ואחר כך קו, ודאי אסבול מהחום בעמדה
במחסום באמצע הקיץ בכניסה לטול כרם, אולי אקפא בחורף הבא
בחברון, אולי כדור צלף שיחדור דרך חלון העמדה יסיים את הכל,
וטור הנערות והנערים יחזור לבית העלמין בזכרון יעקב, ונטע
תקריא בקול שקט דבר מה, פחות חזקה, כבר לא יותר חזקה ממני, גם
לא יותר חזקה ממאי. נציג צה"ל יאמר דבר מה, ומבטים סקרניים
יועברו אל יסמין, יבחנו אם ידע אישה בקשר היחיד בחייו, היחיד
שהתפתח מעבר לחיבוק קל של נעורים. ויסמין תדע שלא ידע, ותסגיר
את זה בשתיקתה.
 
  השילוט מכוון אותי לאיילון צפון לכיוון הרצליה. מעולם לא
נסעתי בקטע כביש זה. בכלל לא הגעתי הרבה למרכז. מדליק מחדש את
המכשיר הסלולרי. ההודעה השלישית היא אכן של נטע. "רואי, אתה
מדאיג אותי. אני מבינה אותך. אתה יכול לקחת לעצמך את הזמן שלך,
רק תגיד לי איפה אתה. שלא אדאג. חברים שלך מחפשים אותך. השאר
את הסלולרי פתוח". בוחר בנתיב האמצעי לפי השילוט לחיפה, הרכב
נעצר ברמזור. שוב עוצם את העיניים. אני צריך מספר שעות של
מנוחה. קריינית גלגל"צ מתנצלת על דיסק קופץ. הקול שלה נעים,
צעיר. היא ודאי שחורת שער יפיפייה שיושבת לבדה ליד שולחן עץ,
יודעת שכרגע היא במרכז, עשרות אלפים שומעים את לילך ברנע, בערב
היא תצא לאכול באחת המסעדות בתל אביב, תשאל את עצמה מי
מהסועדים הקשיב לה היום, ומי מהם יודע כעת שזו היא. האם שעת
החסד של התהילה, של היות המרכז, נמשכת מעבר לזמן השידור? צלצול
הטלפון מבהיל, מעיר אותי מהחלומות. מסתכל במספר. זו נטע. עוצר
את הרכב בצד הכביש. מדומם אותו. שלא תשמע שאני בתנועה. לוקח את
הסלולרי ביד ומצמיד לאוזן. "שלום" אני אומר בקול שקט. "רואי,
קצת דאגתי. איפה אתה?"      
"הלכתי להתבודד קצת".
"אל תשאיר את הסלולרי סגור, לא היום... אתה יודע" היא אומרת
בקול שקט, רגוע.
"הדלקתי אותו. הכל בסדר שם?"
"אתה יודע שלא. אני חושבת שכדאי שתבוא. איפה אתה?"
אני מביט סביב, הרצל מביט עלי מעל מגדל מים קטן. איפה אני? אני
לא אגיד לה איפה אני כי אז היא תשאל. "אני בחוף של קיבוץ מעגן
מיכאל, נכנסתי לפני שעה".
"ככה סתם נכנסת לקיבוץ?"
"כן. לשומר אמרתי שאני נוסע לאפרת כהן. קפצתי להביט באי
השחפים. את יודעת, אני צריך את השקט הזה".
"כן..."
"יותר מידי אנשים בהלוויה. זה בסדר? נכון?"
"זה בסדר. תעשה מה שאתה מרגיש, אבל אני צריכה אותך כאן".
"אני מגיע, יש לי קצת הליכה אל הרכב, את יודעת, חניתי בחנייה
של הקיבוץ".
"כן, אני מכירה את הדרך".
"חצי שעה ואני אגיע".
"אנחנו מחכים לך".
"להתראות".
 
  סוגר את המכשיר הסלולרי ומחבר אותו מחדש לדיבורית. דווקא
היה מתאים לי לשכב כרגע על הגב מול הים של מעגן מיכאל, להביט
על אי השחפים, אולי אפילו להוריד את כל הבגדים ולשחות עירום אל
האי, לשבת עליו ולהביט על הקיבוץ מעבר לאותה רצועה של ים, על
הגלים הנשברים אל החוף, על זכרון יעקב במעלה הגבעה שמעל, על
הכרמל, על הסביבה בה מאי ואני, בה מאי... אני שוב מנגב את
העיניים, מניח את מפית הנייר ליד השמשה הקדמית. מניע את הרכב.
אין לי עכשיו את הזמן להעביר על החוף. אני מאותת ימינה ופונה
באיטיות אל הכביש המהיר. צעירה עומדת ליד תחנת האוטובוס ומרימה
יד, הנסיעה שלי עדיין איטית מאוד ומבטי העיניים נפגשים. מאט את
הנסיעה עוד יותר, חוזר להילוך ראשון, עכשיו כבר לא יכול לא
לעצור. פותח את החלון.
"אני צריכה לעפולה".
"אני יכול לקחת אותך עד מחלף קיסריה".
"תודה" הצעירה עולה ומתיישבת לידי.
עכשיו כבר לא יכול להקשיב לשתי ההודעות הנוספות. מנתק את
הסלולרי מהדיבורית ומניח אותו לידי. זורם לאיטי עם התנועה.
הצעירה חוגרת, נשענת לאחור ועוצמת את העיניים.
מביט בג'ינג'ית היושבת לידי, תלתלים אדומים כהים יורדים על
פניה, ודאי היא תקרא לצבע בשם אחר, עבורי זה אדום כהה. קל
לזהות שהצבע לא טבעי, אני חושב שהצבע יפה, מתאים לפנים שלה.
היא זזה, האם הבחינה שאני מביט בה תוך כדי הנהיגה? עיניה עדיין
עצומות.
 
  ואולי מאי רק לקחה טרמפ? עצר לה רוכב אופנוע מקרי? ואם כן,
מה היא עשתה בתל אביב בשעה ארבע לפנות בוקר, לבדה, נערה בודדה
בעיר זרה? ומה הוא עשה בדרך לזכרון באותה שעה, כך שנסע יחד
איתה על הכביש הישן, והייתה לו בדיוק קסדה נוספת? מאי לא לקחה
טרמפ. הם שכבו. אני יודע שהם שכבו. אני יכול לצייר את זה
במחשבה, מאי תחת איש זר, מבוגר, יותר מידי נשוי, על החול של
חוף בית ינאי, בין מספר בולדרים שנפלו מהמצוק, והוא מעליה,
מזיע מהמגע אך חש צינה מרוח סתווית של לילה. מזיין את אחותי,
נערה צעירה ממנו בעשרים שנה, אחת שעוד לא יודעת, אני רואה אותה
שוכבת על הגב, מפסקת בעדינות רגליים רזות, מורידה חצאית קצרה,
אני רואה את אחותי הקטנה ללא חלק עליון, החזה שלה מתחלף עם
החזה הקטן, הלא בשל, של אור, המבט של הגבר הזר בוחן את גופה
העדין, הרזה, והיא ודאי קפואה ממתח, לא אומרת מילה, רק מחכה
שיגמר, שיגמור, והוא מנצל את הכח שלו, את היותו בוגר יותר, היא
לא יודעת דבר אחר, אולי היא איתו בשביל ההתנסות, החוויה, והיא
לא מבינה, והוא כן. אסור היה לי להרפות כל כך מהר. אסור היה לי
לוותר. הם צריכים לדעת את האמת. אשתו, אחותו, החברה בה הוא
עבד. האיש הזה הרג את האחות הקטנה שלי.

  אני פותח את תא הכפפות, נזהר לא לגעת בצעירה שלידי, מוציא
משם את הפתק. "החרוזים 20 רמת גן" אני ממלמל. מחזיר את חתיכת
הנייר לתא הכפפות. הצעירה הרגישה בתנועות שלי. היא פוקחת
עיניים בבהלה מסוימת. מביטה בי. אני מתמקד בנסיעה. אנו עוברים
את מחלף נתניה. ודאי הם נסעו כאן בליל שישי. אני משחזר את המסע
הלילי שלהם. הצעירה לידי עדיין מביטה בי, היא לוחצת על כפתור
החלון החשמלי, החלון לידה נפתח באיטיות, נעצר באמצע הדרך. "קצת
מחניק כאן, אני צריכה אוויר" היא מתנצלת.
"אין בעיה, אוויר" אני מגמגם.
עכשיו היא מחייכת אלי, הצחיק אותה הדיבור חסר הביטחון העצמי
שלי. "אתה נראה עייף, העיניים שלך אדומות".
"כן, לא ישנתי טוב הלילה".
"חוזר מלילה לבן אצל החברה שלך הביתה?" היא מנחשת.
"לא בדיוק" נמאס לי לשקר.
"קרן" היא מציגה את עצמה בחיוך. עתה היא נראית לי פחות מושכת
משנראתה במבט ראשון, עיניה מעט לאות, מעט חסרות ברק, הגבות
דקות מאוד, דקות מידי, החיוך נעים.
"רואי".
"לאן אתה נוסע?"
"זכרון יעקב".
"אתה גר שם?"
"כן".
"ואת?"
"הרצליה".
"מה אבדת בעפולה?"
"אני קופצת לפגוש ידידה טובה שלא ראיתי הרבה זמן, נמשיך משם
לכינרת. אתה יודע, טיול של סוף קיץ".
קרן מחייכת, השתיקה בין שני הזרים נשברה, הייתי רוצה לדעת אם
היא כבר אחרי שחרור או שאולי היא צעירה בגילי. קשה לראות עליה
את גילה. צעירה בת 21 לא תתעניין בנער לפני גיוס, צעירה לפני
גיוס דווקא כן. החופש שלה של לקחת טרמפים בדרך לכנרת מושך
אותי. זה הדבר הנכון לעשות בזמן שעוד נשאר. ואולי גם הייתי
עושה את זה בעצמי אם לא... נטע הייתה לוקחת את מאי ואותי
להליכות על הים מחוף הבונים עד חוף מעגן מיכאל. פחדנו להמשיך
דרומה אל חוף הדייגים של ג'סר א-זרקא. נטע הייתה אז רק אחרי
שחרור, עוד לפני שהתחילה ללמוד באוניברסיטת ת"א, אני הייתי
בתחילת כיתה י', נער בן 16, מאי הייתה בת 14, תמיד עם חיוך על
הפנים, בדרך כלל עם עפרונות ציור, לוח וערימת דפים, אני הייתי
סוחב את המים, נטע את האוכל, שלושה צעירים יחפים מרגישים את
החול בין אצבעות הרגליים, את הרוח הסתווית הבאה מהים, מאי עם
שערה השטני צרוב השמש, עיניה החומות בהירות, ניתן לראות עיגול
ירוק דק המקיף את פנים העין החום, והחיוך הכל כך אמיתי וחי
שלה. כל כך אמיתי...
"הכל בסדר איתך?"
אני מנסה לחייך ונכשל, מביט בקרן ורואה את החיוך של מאי.
עכשיו אני מרגיש שהעיניים דומעות, תנועות הפנים מסגירות אותי,
כבר אי אפשר להסתיר.
"לא, שום דבר לא בסדר, אבל חוץ מזה הכל בסדר".
קרן מעבירה אלי מפית נייר מהקופסא הניצבת לפניה, אני מנגב את
הפנים, בוהה בכביש הזורם לאחור, בקבוצת האקליפטוסים המתחלפים
בבתים הראשונים של חדרה, עוד עשרים דקות ואני בבית. קרן שמה יד
על הכתף שלי, יד נעימה, חמה, מעסה בעדינות את הכתף, המגע מעביר
בי בהתחלה צמרמורת, עכשיו הוא נעים לי.
"אז ספר מה, אני איתך".
אני לא מביט בה. חוזר לבית בלי מאי.
"נפרדת מהחברה?" קרן ממשיכה באותו קו של ניחושים.
"לא, ממש לא, זו אחותי, היא נפטרה אתמול, תאונת דרכים".
עכשיו שתיקה, גם קרן שותקת, היד שלה נשארת על הכתף,     עתה
ללא כל תנועה. אני חותך אל הנתיב הימני לקראת ירידה למחלף
קיסריה.
"אני ממש מצטערת, אין לי מילים, אתה יודע. לא תיארתי לעצמי. אז
אתה בדרך להלוויה?" הפעם דיבורה של קרן הוא הקטוע.
"לא, אני חוזר אל השבעה. ההלוויה הייתה הבוקר".
"בתל אביב?"
"לא, בזכרון".
שתיקה נוספת. הרכב עובר את נחל חדרה, ריח רע עולה מהביוב הזורם
בנחל, חודר לרכב דרך חלונה הפתוח של קרן, עכשיו מבין שקרן לא
מצליחה לפתור את הפאזל של הנסיעה הזו, הרי הייתי אמור להיות
בזכרון, ואיך הגעתי בכלל להרצליה. קרן מזיזה את ידה מהכתף שלי
ופותחת את החגורה, היא אוספת את התיק הקטן אל בין ברכיה כאשר
הרכב נעצר ברמזור. סיבוב אחד ואני כבר עוצר בתחנת האוטובוס
שאחרי הצומת. "אני באמת מצטערת... שלא תדע עוד צער. ותודה על
הטרמפ". קרן נפרדת ממני באותו משפט ריק מתוכן שהמצב מחייב, היא
חוצה את הכביש לכיוון התחנה לעפולה, אני מביט בה במראה, צעירה
רזה, גוף טוב, ודאי בת 21 אבל אני אף פעם לא אדע, במצב אחר
אולי הייתי אני נוסע לכינרת, לוקח שק שינה ומוצא חוף צפוני תחת
עצי אקליפטוס, הרי נשארו לי רק שלושה שבועות, אבל עכשיו יש לי
שבעה.
 
  המכונית ממשיכה בדרכה צפונה, קרן הופכת לעוד מפגש מקרי
שיהפוך מיד לעבר, והרי היא תשכח תוך מספר שעות, או ימים, או
דקות, או אולי אף פעם לא. הזכרון מתעתע, ולא תמיד ברור אילו
חוויות שורדות. לפעמים הקרבה לאירוע היא המשמרת, ואולי זה מה
שאזכור מיום ההלוויה, ודווקא תווי פניה של מאי הם שילכו וידהו,
ואני אצטרך לחפש את אחת התמונות על הקיר שהם שמו אחרי מותה,
שימשיכו להביט עלי כפי שהיא הייתה מביטה. מחבר מחדש את הטלפון
לדיבורית, יש עוד שתי הודעות, בהודעה הראשונה שתיקה, ברקע
קולות רקע, יש מי שמדבר מאחרי האיש המחזיק את הטלפון, אני חושב
שאני מזהה את נטע, אבל לא מצליח לזהות מה נאמר, השיחה נקטעת
אחרי רבע דקה. עובר להשמעת ההודעה האחרונה, שוב שתיקה של מספר
שניות, "רואי, בן..." שתיקה קצרה, אני יכול לראות את אבי רועד,
אולי מנגב את המשקפיים העגולים, מחפש את המילים הנכונות למרות
שהוא יודע שאין מילים כאלו. "רואי, כולם מחפשים אותך, אתה
יודע, עכשיו, כש... אתה יודע" ואני שומע את הקטיעה בקול של
אבא, הוא מתחיל לקלוט, ואני לא יודע אם זה סימן טוב או רע, ואם
אני בכלל מבין, ומה יהיה עכשיו, ואני יכול לראות את אבא מוריד
את משקפיו, מנגב באיטיות את עיניו, העיניים שראו יותר מידי
מאזני חברות עד שהזדקקו לעדשות המשקפיים כדי להגן עליהן, אני
שומע אנחה קלה דרך הדיבורית ומצייר לעצמי את גופו הרזה, השביר,
של אבי מתיישב על הספה, "רואי, אנשים באים והולכים, וגם אליך
באים, רואי..." מזמן לא שמעתי אותו קורא לי בשמי, תמיד אמר
בפשטות בן, להבדיל משתי הבנות, הבנות היו נטע ומאי, אני בשבילו
תמיד הייתי בן, ועכשיו שלוש פעמים ברציפות, רואי, "אני כאן,
אני מחכה לך, צור קשר, בוא הביתה".
חגגנו לו חמישים בקיץ שעבר, דיבר על שהילדים גדלים וכבר עתה
הוא בשליש השלישי של החיים, השליש בו כבר מנצלים את מה שיש,
החלק בו נהנים מהכלים שרכשו, מהחיים, ובדרך מתגאים בילדים,
בשכל של נטע, במהירות של רואי, בכישרון של מאי. ועכשיו הוא
יושב שביר על ספה, אמא ודאי יושבת על הספה לידו, אין ביניהם
מגע, אין מילים. רק שתיקה מתמשכת.
 
  זה חייב להיות כאן, אני מאט ומאותת ימינה ליד מטע הבננות של
קיבוץ מעגן מיכאל, מוריד להילוך שלישי, הילוך שני, מחפש סימן
על מעקה הביטחון הכסוף בצד הכביש, זה היה בקילומטר הזה, כאן,
הוא ודאי איבד שליטה, והמהירות העיפה אותם ואת האופנוע מעבר
למעקה, מעבר לשורת הברושים, אבל אני לא מוצא כל סימן, והמטע
כבר נגמר, וזה חייב היה להיות כאן, ואני צריך להיות במקום,
לראות, לדעת, להרגיש. עוצר את הרכב ליד קצה המטע. מדומם מנוע,
יוצא מהרכב, לא נועל אותו. מדלג מעל מעקה הבטיחות, הברכיים לא
ננעלות והגוף שלי כמעט ומועד קדימה. אני נעמד וצועד בהליכה
איטית אל מעבר שורת הברושים. מטע הבננות נמצא מצד ימין שלי,
משמאל כבר הגבעה שעל שיפועה רואים את בתי המושבה היורדים אל
נוף מערב. הבית. כאן היא שכבה, אני נשכב על הגב, מדממת למוות,
אני נצמד לרצפה, ואולי מתה מיד, מעוצמת הנפילה, ואולי חלפו
מספר שעות, ואני שלא ידעתי שנסעה, ולא ידעתי שלא חזרה. הגוף
נצמד בכח לרצפה הקרה מצל הברושים, העיניים נפתחות, תכלת עדין
של שמיים, קרני שמש מאירות את הצד האחורי של הברושים, רוח
עדינה נושבת מכיוון מערב, מניעה קלות את השיער על הפנים, מזיז
אותו, וגם אם זה לא היה כאן בדיוק, זה היה לצד שיחי הבננות,
העלים הירוקים הענקיים, הגזעים העבים, ואולי זה סתם חלום רע,
ואני תיכף אתעורר, הרי העיניים שוב נעצמות והעייפות היא
שמובילה אותי, ואני בכלל ישן, ואולי הלכתי לישון תחת שיח
הבננה, ועכשיו מתעורר מסיוט, ובכלל עכשיו שבת בבוקר, ואיך
הגעתי בכלל למטע הזה, ומי זו הג'ינג'ית שמתערבבת בחלום, הרי כל
הדמויות מבולבלות, וזה לא אמיתי, זה לא יכול להיות אמיתי, לא
יכול להיות שמאי הסתובבה עם גבר מבוגר, ושהם, ושאתמול, ומה
עושות העיניים הבהירות של הנערה דקת הגזרה, שערה השחור
הקופצני, וזו לא יסמין, היא יפה מיסמין, נערה צעירה מידי,
מישור חצץ ענק, ואבא התקשר ולא היו לו מילים, והרי בדרך כלל
שותק, וגם נטע, ואני. פוקח את העיניים, אני עדיין שוכב על הגב
על האדמה הקרה, צמרות ברושים ירוקות מוקפות רקע תכול, המבט
יורד באיטיות והצמרות הופכות ברושים החוסמים את מרבית הנוף,
והמבט ממשיך לרדת וקרני שמש בודדות חודרות ביניהם, והמבט יורד
אל הענפים התחתונים והגזעים וביניהם מציץ הרכב האדום של אמא.
אני בדרך חזרה הביתה, אל השבעה, אני בדרך חזרה. ממהר לקום
ומתנער מהאבק. נעצר ליד אחד הברושים ומשתין. חולף מבעד שורת
הברושים ומעבר למעקה, נכנס לרכב וממשיך בנסיעה צפונה. עוד חמש
דקות הפניה ימינה אל הבית. אם הייתי מעשן הייתי מודד את זה
בסיגריה אחת, ודווקא עכשיו צריך משהו לשחק איתו באצבעות כף היד
ובפה, משהו שיבער לאט עד שאני מגיע.
 
  בתחנת הדלק מאט ופונה ימינה בכביש העולה על הגבעה,  העייפות
הופכת את הפיתולים לחדים יותר, לוקח את ההסתעפות ימינה ואני
כבר בתוך המושבה. ממשיך ברחוב החלוצים, זו לא הדרך הקצרה
ביותר, אך לשם אני מוביל את עצמי. מאט בכיכר, מקיף שלושת רבעי
סיבוב ופונה שמאלה לרחוב הכובשים, לרגע מנסה להצניע את עצמי
ע"י הורדת הראש כשרואה זוג נערים מביט בי. הרי הכל מכירים אותי
כאן, ויודעים שמאי, ושאני צריך להיות, אז מה עושה כאן ברכב.
ואז מתבייש יותר בכך שמוריד את הראש כמו גנב שנתפס. מגביר את
המהירות, מתמקד בכביש. פונה שמאלה לרחוב המייסדים,  משמאל ניצב
שער בית העלמין, מאט במעבר לידו, מעבר אליו בולטים עצי האורן
הותיקים, אלו שכבר ראו מתים רבים נאספים אליהם, ועתה שקט כאן
לחלוטין. חולף תחת שער האבן הגדול המוביל אל האזור התיירותי של
המושבה, המדרחוב הכל כך סמוך לבית העלמין. כמה פעמים נטע, מאי
ואני היינו הולכים הלוך ושוב לאורכו, מאתים מטר של אנשים נעים
על המדרכה, המדרחוב של שלושה בתי קפה שהמקומיים נמנעים מלהיכנס
אליהם בגלל המחירים ואווירת מלכודת התיירים, של מספר גלריות,
ובעיקר של מבט על העוברים ושבים המביטים בעוברים ושבים. ועכשיו
המדרחוב לפני, ואנשים ממשיכים לנוע עליו, גם בשעת אחר הצהריים
המוקדמת הזו, והרי זה יום סתווי נעים, והחיים ממשיכים, גם
לצעירים שהלכו בעקבות העגלה בבוקר זה רק מאתיים מטר מכאן, רק
מאתיים מטר, ועוד שמונה מאות מטר הבית, וכבר פונה שמאלה במעלה
רחוב נילי, ועתה מצטער על שלא בחנתי מי מסתובב עכשיו במדרחוב,
בערב שאחרי ההלוויה, ואולי צעירים שנפגשו בבית העלמין אחרי
שהרבה זמן לא, ודווקא כן, ותמיד רצתה להגיד, ועתה עם הדמעות
החיבוק היה טבעי יותר, אבל אני כבר מתרחק, עולה באיטיות אל עבר
פסגת הגבעה, ימינה אל רחוב האורנים, מתמקד בגגות האדומים משני
צדדי הרחוב, מוארים ע"י קרן שמש זוויתית, פונה שמאלה במורד
הגבעה עם רחוב הנשיא, אותם רחובות מוכרים כל כך, הדרך הרגילה
מהתיכון אל הבית, ושוב ימינה, רחוב השקד 11. רכבים רבים חונים
בקרבת הבית, יותר מהרגיל, מוצא את פינת הכביש הפנויה להחנות בה
את הרכב. הפנים אל מדרון הגבעה, משעין את הראש על משענת הכסא,
השמש כבר לא רחוקה מידי מהים, נוף חוף הכרמל שהפך להרגל, כמו
הבית, כמו מאי, כמו כל דבר, והדבר האחרון שאני רוצה עכשיו הוא
להיכנס פנימה ולחזור אל הכל, אל נטע, אל אבא, אל אמא, ודאי שגם
אל יסמין, אל מילות ניחום ריקות, אל ההתעלמות ממה שבאמת קרה
בליל שישי בלילה, אל הקבלה את הכל כמו שהוא, אל אין מאי.
אני נועל את הרכב וניגש בצעדים מהירים אל הבית.
     

3
   נטע היא הראשונה המזהה את כניסתי דרך הדלת הפתוחה. היא
מניחה יד יציבה על הכתף שלי, המבט קפוא, עייף, אבל לא מבט
התוכחה ממנו חששתי. אני חושב שהיא מבינה אותי. תקוע ליד נטע
בפתח הבית, אמא עוד לא שמה לב שנכנסתי, צועדת עם מגש כריכים
לעבר קבוצת בנות הכיתה של מאי, עוברת לידן אחת-אחת, הן מסרבות
בנימוס לכיבוד. יסמין עם הגב אלי, תמר לידה, רווית לידה, שיערה
הבלונדיני בולט בתאורת ההלוגן המעורבת עם שמש מערבית הנכנסת
מהחלון. מאי אמרה לי שרווית יפה מידי בשבילי. מאי צדקה. את שתי
הנוספות אני מכיר רק בפנים, לא בשם. אבא יושב על הכורסא במרכז
הסלון מול הטלויזיה הסגורה, לידו יושב מיקי, שותפו למשרד, ליד
מיקי, על כסאות כתר פלסטיק, יושבת המזכירה החדשה של המשרד שאמא
לא אוהבת, ורות, אשתו של מיקי. המזכירה של המשרד, זו שאת שמה
אני תמיד שוכח, היא הראשונה המבחינה בי, המבט שלי נתקל בעיניה,
גם עתה מאופרת מעט יותר מידי בכבדות, אבא שקולט את המבט שלה
לכיוון הכניסה מניע באיטיות את ראשו ועוקב עם מבטו אחר כיוון
המבט שלה עד שעיניו פוגשות את עיני. הוא עוצם באיטיות את
עיניו, מזיז את משקפיו ופוקח מחדש את העיניים, מאותת שראה
ושבסדר. אני מתקרב אליו, נטע יוצאת החוצה עם הסלולרי שלה,
מארגנת את שצריך. אני מתיישב על כיסא פלסטיק צמוד לאבא. הוא
מניח יד על הכתף שלי, אנחנו שותקים. אני סופר ידיים שהונחו על
הכתף שלי ביממה האחרונה. השתיקה מתפשטת עתה גם אל שלושת האנשים
היושבים ליד אבי. רעש דיבורים ממשיך להגיע מקבוצת הנערות. לרגע
אפשר גם להבין את שנאמר, אבל אני מיד מאבד ריכוז. אבא לוקח
לגימה נוספת מכוס הקפה, מניח באיטיות את הכוס ליד הכוס הריקה
העומדת על השולחן שלידו. אני צמא. אני חושב על כוס מלאה ספרייט
קר. אמא מתקרבת אלי במהירות. מנסה לחייך לעברי. "הגעת. תשתה
משהו?"
"לא. זה בסדר" אני מתחמק. נטע חוזרת ונכנסת לבית. היא מביאה
כיסא פלסטיק וסוגרת את המעגל הקטן שנוצר. אמא מסתובבת ללכת,
"שבי" נטע מורה לה. אמא מתיישבת איתנו.      יתר קרובי המשפחה
שבאו להלוויה כבר הלכו, עכשיו נשארו שני מעגלים קטנים, ודאי
לפנות ערב יגיעו ידידים נוספים. גם ממעגל הבנות מגיע שקט, אמא
מביטה באבא, אבא מביט בנטע, נטע מביטה בי, אני מחזיר מבט לנטע,
שמישהו ישבור כבר את השקט הזה, שישבור אותו עם מילים בעלות
משמעות, שידבר על מה שקרה, שיספרו את האמת!
אני קם אל המטבחון, פותח את המקרר, נטע מצטרפת אלי, שוטף את
אחת מכוסות הזכוכית הגבוהות, נטע נעמדת לצידי, אני שוטף כוס
נוספת. מוזג מאחד מבקבוקי הספרייט שבמקרר לשתי הכוסות. נטע,
לוגמת באיטיות. השחור דווקא יפה לה, מבליט את חיטובי הגוף, היא
יודעת לשמור על עצמה, אני שותה במהירות חצי כוס, ממלא את שארית
הכוס ומחזיר את הבקבוק למקרר.
"אז אתם יודעים משהו חדש?" אני שואל.
"על התאונה?"
"את יודעת על מה אני מדבר".
"כן, שמעת את קצין המשטרה ביום שבת, זה מה שיש".
"הוא לא אומר כלום. רק תאונת אופנוע, הנהג כנראה איבד שליטה,
את יודעת, הוא לא אמר כלום..."
נטע שותקת, ממתינה שאני ארגע, אני מתיישב על הכיסא במטבח, נטע
מתיישבת מצידו השני של השולחן.
"איך שזה שאת לא שואלת מי היה הבחור, ומה הם בכלל עשו שם בשעה
הזו, ומהיכן הם הגיעו?"
"זה יעזור במשהו?"
"כן, זה יעזור לי להבין מה קרה. אני רוצה לדעת את האמת".
"זה לא יעזור בכלום. אין טעם. מאי מתה ושום דבר לא יחזיר
אותה".
פניה של נטע קפואות, גם כשאומרת שמאי מתה, גם כשאומרת... ואני
כבר לא מצליח לבלום את הרטיבות החוזרת לעיניים. נטע קמה לעברי,
גם אני קם, היא מחבקת אותי, גופה קטן, שביר, אני נזהר עליה,
החזה הקטן שלה נצמד לחזה שלי, ידה עוברת בעדינות על הגב התחתון
שלי, אני משתדל לעצור את הדמעות. "זה עכשיו רק שנינו, רק
שנינו, זה מה שנשאר, אז אנחנו צריכים לשמור אחד על השני" נטע
לוחשת. "רק שנינו" אני חוזר אחריה. אנחנו מתרחקים מעט אחד
מהשנייה, אבל עדיין קרובים מאוד, קרובים יותר מהמרחב שאדם נותן
בדרך כלל לחברו. "אין עליך חול" נטע מציינת עובדה. "אני חושב
שכדאי שנחזור" אני מונע התחלת שיחה. ואני כל כך רוצה לספר לה
על גופת האיש, ועל העיניים הירוקות של אור, על אשתו, אחותו,
ואיך גם הם לא מדברים על זה, אבל אני פשוט לא יכול. לא יכול
להגיד דבר. אני עדיין לא יודע. אבל אני אדע, אני אדע את הכל,
הם לא יברחו ממני, אנשים ידעו מי לקח את מאי. אנשים ידעו.
השתיקה תשבר.
 
  לסלון נכנסים מוטי, שירית, יובל ואוקסנה. הם מברכים בנימוס
את הורי, מוטי מחפש אותי במבט, אני בדיוק יוצא מהמטבח יחד עם
נטע. אמא קמה להכין מגש שתייה נוסף, נטע מחייכת אל מוטי, הוא
מוביל את הקבוצה אלי. אנחנו לוחצים ידיים, הוא משפיל מבט.
שירית אחריו נותנת חיבוק קצר, נשיקה על הלחי, יובל, החבר שלה,
מסתפק בלחיצת ידיים. אוקסנה, רביעית, שקטה, מחקה את שירית,
מחבקת בעדינות ונותנת נשיקה קצרה על הלחי. נטע מובילה אותנו אל
המרפסת, יסמין מביטה בי בדרך, עושה סימנים של רוצה לקום אבל לא
זזה מהכיסא, אני חולף חמישה צעדים ממנה, במרחק הזה כל מילה,
כדי שתשמע, כבר תהדהד בכל הבית. אף מילה לא נאמרת. יסמין היא
הראשונה המשפילה את המבט, אני ממשיך אחרי נטע. אנחנו מתיישבים
על מעגל כיסאות הפלסטיק  במרפסת. נטע חוזרת לסלון. אמא שמה
מספר בקבוקי שתייה וכוסות פלסטיק על השולחן.
 
  מוטי שובר ראשון את השתיקה, "באנו קבוצה גדולה, מיד אחרי,
חלק יחזרו הערב, חלק במהלך השבעה, יש זמן".
"כן, הייתי צריך..." אני קוטע את המשפט, זה לא משנה מה הייתי
צריך. שירית מוזגת שתייה לארבעתנו, כל השלושה מביטים בה, אני
מתמקד בבועות הגזים הלבנות הממשיכות לעלות גם אחרי שעוברת לכוס
הבאה. "אז מה אתם עושים לפני הגיוס?" אני שואל. כבר לא שואל מה
אנחנו עושים.
"אני לא יודע" מוטי עונה. "הרי דברנו על סיני שזה הרבה יותר
זול מאילת, ועכשיו אני חושב על סוף שבוע ארוך באילת. ברור שאתה
בא איתי, נכון?"                
אילת נשמע לי נכון, אבל מתי נמצא את הזמן? שלושה שבועות לגיוס,
פחות שבוע שבעה, שני סופי שבוע, רק שני סופי שבוע, אילת, בטח
אמא צריכה את האוטו, אוטובוס חצות לאילת, אולי זה בסדר. מאז
גיל 16 לא הייתי שם, זוכר את החופש היחסי, פחות מגבלות, נערות
בביקיני על החוף, לאנשים בחופשה יותר קל לפנות אחד לשני,
להתחיל, הרי לא מכירים, וזה טבעי ובסדר וזורם. בפעם הקודמת
הייתי צעיר מידי, מעט נאיבי, לא היה לזה סיכוי, אבל עכשיו,
נשכור חדר קטן, נרד אל הים, אני אהיה רחוק מכאן.
"כן, אני איתך" אני אומר אחרי שתיקה של דקה. "מי איתנו?"
"אני עובדת במלצרות, ממש עד דצמבר, עד חודש לפני הגיוס,  אני
לא אמצא את הזמן." שירית אומרת.
"ואני מוצמד לשירית" יובל צוחק.
אני מביט באוקסנה, היא שותקת. היא לא יודעת אם גם היא מוזמנת.
זה לא טריוויאלי עבורה, בתיכון היא הייתה שתקנית, נערה
במשקפיים בשורה האחרונה, מעט חברות, ללא חברים, העברנו מספר
מילים בשנתיים האחרונות, ועדיין אני יודע עליה מעט מאוד, השקט
נשאר איתה גם עכשיו.
"ואת?" אני מביט בעיני אוקסנה, עתה רואים בבירור את עיניה
הבהירות, אני מניח שעדשות החליפו את המשקפיים, הפנים שלה מעט
עדינות יותר, בוגרות, היא עדיין לא יפה, אך יותר יפה משחשבתי,
משהערכתי.
"אני לומדת, אני לא אמצא את הזמן, לא בתחילת הסמסטר, זה חדש
לי. אבל תודה. אשמח להצטרף פעם אחרת".
"מה את לומדת?" שירית מתעניינת, אני מנסה להבחין האם יש שביב
קנאה בשאלה.
"אני עתודאית. מדעי המחשב בטכניון. זה קרוב ואפשר כל ערב לקחת
רכבת הביתה".
"סחתיין" יובל מניח את כוס הקולה.
שוב שתיקה, שירית ואני מביטים על השמש היורדת אל הים. עוד חצי
שעה שקיעה אני מחשב בקלות את מרחק השמש לפי שקיעות כה רבות
שראיתי מהמרפסת הזו. השמש צובעת את שיערה הבלונדיני של אוקסנה,
הופכת אותו זהוב, זה מחמיא לה. רוח קלה מניעה את השערות של
אוקסנה על פניה, של שירית ושלי לאחור. מתחיל להיות קריר במרפסת
בשעה זו.  עכשיו שם לב שבוהה באופק, שירית ויובל מדברים אבל
אני לא שומע על מה, סיוון ואור מביטות בי על שדה החצץ הממלא
אופק, נטע מביטה בי בוהה במסע ההלוויה תחת עץ אורן ותיק, קרן
ואני על חוף הכנרת, עטופים פתאום בשק שינה, מאי מציירת את
השקיעה מהמרפסת, מבליטה את צבעי הכתום אדום החוזרים משאריות
העננים אל עיני המתבונן, אל עיניה החומות ירוקות, אל החיוך, אל
המבט המרוכז באופק, אל הבהייה המתמשכת שלי.  
"קפה?" אני שואל. אני צריך כוס קפה.
"אני אעזור לך" אוקסנה מציעה.
"תה" שירית מבקשת.
"גם לי תה, יובל חוזר אחריה.
"מוטי?"
"כלום בשבילי".
 
  אני קם באיטיות, אוקסנה אחרי, חוזר לסלון, היא הולכת לצידי.
קבוצת הנערות מביטה בנו. גם אמא מביטה. אנחנו נכנסים למטבח.
אני ממלא מים בקומקום. אוקסנה מכינה שלוש כוסות. הגב שלה מופנה
אל הגב שלי, אני מעריך את המרחק ככמעט כלום, כמעט נגיעה מקרית.
אני ממלא כפית גדושה של קפה. היא מחפשת ומוצאת את קופסת הקרטון
של התה הירוק. עתה היא מסתובבת אלי ומניחה את שתי השקיות בתוך
הכוסות. מבטי העיניים נפגשים, שלה בהירות, מעט אפורות, אני
מניח ששלי עייפות. הקומקום משמיע רעש קל, יעברו לפחות שלוש
דקות עד שהמים ירתחו. אוקסנה משפילה מבט ראשונה. היא לא תשבור
את השתיקה. בתיכון לא היה מצב שאחשוב עליה כעל אפשרות לקשר.
היא לא יפה, וגם לא בחברה. ועכשיו כבר אין בדיוק חברה. אבל
הדירוג עדיין רלוונטי. עדיין יסתכלו עלי במבט תמוה, ואצטרך
להסביר שהשתנתה, ועכשיו זה אחרת. עוד מעט כולם ייעלמו לצבא. גם
אני. ואולי זה מה שאני צריך עכשיו. קשר קצר, חם, כדי שאגיד
שהיה, והתרחש, ואטעם מזה, ואולי גם ארגיש, וכבר מרגיש שהיא
דמות טובה, חיובית, ותמיד ידעתי שחכמה, ובכל זאת התייפתה,
ומרבית חייה חיה בישראל, אז לא ממש עולה חדשה, והאם זה מפריע
בכלל? אז לא זוג אציל כמו שירית ויובל, אבל לא לבד. אני הולך
לצבא לבד. אני מצמיד את היד לקומקום, להרגיש את החום. אוקסנה
הולכת חצי צעד לאחור, מביטה בי.
"אז מתי התחלת ללמוד?"
"לפני שבוע התחיל הסמסטר".
"ואיך שם?"
"לא יודעת, נראה מעט קשה בהתחלה, המתמטיקה קצת אחרת, אני אצטרך
להשקיע".
"אני בטוח שתצליחי".
"הייתי צריכה את ההתחלה החדשה הזו. קצת רחוק מכאן. אתה יודע".
"כן, אני מתאר לעצמי. תמיד היית שקטה מידי בתיכון".
"לזה בדיוק אני מתכוונת. התחלה חדשה, התחלת חיים. מקום אחר".
מהקומקום מתחילים לעלות קולות מים מבעבעים, אוקסנה ואני מביטים
באדים המתחילים לעלות מהקומקום. הלחצן קופץ, אני מניח את היד
על ידית הקומקום. גם אוקסנה. הידיים משתפשפות. "סליחה" היא
מחייכת אלי. אני מנסה להחזיר אליה חיוך. מוזג באיטיות מים
לשלוש הכוסות. מערבב היטב את הקפה השחור, למנוע משקע. אוקסנה
מערבבת את שתי כוסות התה. אוקסנה אוחזת את שתי כוסות התה
ויוצאת אל הסלון. אני יוצא אחריה עם כוס הקפה שלי.
 
  מוטי, שירית ויובל יושבים בסלון על כיסאות הפלסטיק ליד נטע,
אבא ואמא. נטע העבירה אותם פנימה אחרי שמיקי, אשתו והמזכירה
הלכו. אני מתיישב, אוקסנה מתיישבת בכסא הפנוי לצידי, מגישה
לשירית ויובל את כוסות התה שלהם.    
אני מוסיף שתי כפיות סוכר לקפה. המבט בוהה בתמונה מוגדלת,
ממוסגרת, של מאי על הקיר ממול. תמונה מחוף הים, השמש צובעת את
השיער שלה גוונים בהירים שונים, היא מחייכת, כמו שתמיד, צילום
חדש יחסית, מלפני שבועיים, כמו שכנראה אזכור אותה. על קיר אחר
כבר תלוי דיוקן עצמי שלה, הבית הופך בהדרגה למצבת זיכרון.
אמא יושבת עמוק על הכורסא, הידיים שלה רפויות, התנוחה הרפויה
מבליטה את עודף המשקל איתו היא מנסה להתמודד. אבא יושב בכיסא
המרוחק ממנה, פחות רואים עליו את השנים. היו פעמים ששאלתי את
עצמי מדוע הוא לא מחפש משהו אחר, טוב יותר מאמא. אני לא בטוח
שלא חיפש. אבא התחיל בשיחת חולין עם מוטי, הם מדברים על הצבא,
מוטי יצטרף לנחל, מקווה להתקבל לפלס"ר. נטע מדברת עם אוקסנה על
הטכניון, משווה חוויות מול אוניברסיטת תל אביב. מה מחזיק אותם
יחד? אולי הילדים, אנחנו, הורים לשלושה צעירים מתבגרים. עכשיו
הם הורים לשני צעירים בוגרים. אני הולך לצבא, נטע במעונות
האוניברסיטה. הבית הריק יבהיר את הריחוק.
 
  שירית ויובל אומרים שהם צריכים ללכת, קוטעים את זרם המחשבות
שלי. אני לוגם מכוס הקפה שכבר נהיה קר מידי, אבל אני צריך אותו
כדי להישאר ער. "תודה" אני אומר לשירית. "אנחנו נחזור במהלך
השבוע" היא אומרת. יובל מנופף לשלום. איש לא מלווה אותם אל
הדלת הפתוחה. אני מביט בקבוצת הבנות, נשארו רק יסמין, תמר
ורווית. נטע עוקבת אחרי המבט שלי וקוראת לנערות להצטרף אלינו.
יסמין מצרפת כיסא נוסף ורווית ותמר מתיישבות במקומם של שירית
ויובל. המבט של יסמין שוב פוגש את העיניים שלי. עיניה חומות
כהות, שערה הקופצני לא מסודר בחינניות התמידית שלו. היא לא
משפילה את המבט. המרחק בינינו כרגע גדול מכדי שנוכל לדבר בשקט.
ואני אשמח לדעת אם דבר מה השתנה בחודש הזה. רציתי להתקשר אליה
ביום שישי. הכבוד העצמי מנע ממני. נשארתי לבד בבית באותו ערב.
הלכתי לישון מאוחר. מאי יצאה מוקדם. עכשיו כבר אי אפשר להתחיל
מאותה נקודה.
 
  השתיקה עכשיו אורכת יותר משתי דקות, יש בה משהו מביך, אני
מביט על נטע, היא קמה ונכנסת לחדר של מאי, החדר שאליו אף אחד
לא נכנס ביממה האחרונה. אני קם ונכנס אחריה. החדר מואר באור
חלש, נטע לא הדליקה את האור, התריסים עדיין פתוחים אך החלון
הוא של הקיר המזרחי והאור מכיוון זה חלש יותר לקראת השקיעה.
"מה?" אני שואל.
"אני רוצה לעבור על הציורים האחרונים שלה, שהשיחה תהיה עליה,
על מה שהייתה, למנוע שתיקה".
"היא לא הרשתה לנו..."
שתיקה. מאי לא אהבה שמתעסקים בדברים שלה. תמיד דרשה פרטיות
רבה. ציורים שרצתה הייתה מציגה ואחרים לא. אני צריך להסתכל על
הציורים. אולי מכאן יבוא הפתרון. אולי אני אצליח להבין.
"אז מה אתה מציע?"
נטע מוציאה את קבוצת הדפים הגדולה מהמדף העליון ומתיישבת על
המיטה של מאי. אני מתיישב לידה.
"אני לא רוצה להשאיר אותם בחוץ לבד הרבה זמן".
"נמיין מהר את אלו שכבר הראתה לנו ונוציא אותם".
"בסדר".
נטע שמה בינינו את הציור הראשון, שקיעה מהמרפסת, השמש בציור
כבר שקעה אך החזר האור שלה דרך עננים די רבים צבוע צהוב אדום
מאיר על ים כחול באופק ועל בריכות הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל.
"זה כנראה האחרון שציירה" נטע אומרת.
"כן, לפי כמות העננים זה חייב להיות מהשבועיים האחרונים, כבר
לא קיץ. אני חושב שאפשר להוציא אותו, למרות שלא הראתה. אין
סיבה שלא".
"אני לא רוצה להתעכב, ואני חושבת שכדאי שתצא אל מוטי ואוקסנה,
אני חוששת שאמא עלולה להיות כבדה מידי עליהם, אני צריכה להיות
שם".
נטע מרחיקה את הציורים ומתקרבת אלי, אנחנו יושבים על המיטה של
מאי. אני רואה רטיבות בעיניה והרטיבות הזו מדביקה גם אותי. כך
אני לא יכול לצאת לסלון.
נטע עוברת במהירות על הציורים, "רק כדי לוודא שאין דיוקן עצמי
בעירום או משהו כזה". אני יושב ומביט בנטע, היא מרוכזת
בתמונות, אני מרוכז בפנייה, איך היא מצליחה לשמור על השקט הזה,
על הרגיעה, על שיקול הדעת? נטע מסיימת את הרפרוף, "זה בסדר,
אני חושבת שיש כאן את רוב מה שהיא ציירה בשלושת החודשים
האחרונים. נצא?"
העיניים של נטע רטובות יותר, אני מניח שגם שלי. אולי לא היינו
צריכים להיכנס לכאן, אולי עדיין לא, ואפילו גם אם נמצא כאן
מפיות נייר לא נשתמש בהן, הרי של זה מאי, ומהסלון ממשיכה לזרום
שתיקה. נטע קמה ראשונה, אני אחריה. היא פותחת את הדלת, אני
סוגר אחרי את הדלת בשקט רב. אבא, שרואה את נטע עם הדפים
הגדולים מפנה את כוסות הקפה מהשולחן. מוטי ואוקסנה מפנים את
כוסות השתייה. נטע מתיישבת בכסא שאוקסנה ישבה בו, ועכשיו אני
צריך לבחור אם לשבת משמאל לנטע או בינה ובין יסמין. אני ממתין
שנייה בעמידה מאחורי נטע, מעסה לה בעדינות את הכתפיים כמו שהיא
אוהבת. אבא חוזר עם מגבת מטבח ומנגב את השולחן. מוטי ואוקסנה
מתיישבים משמאל לנטע. אני מתיישב בינה ובין יסמין.
 
  "היי" יסמין אומרת בלחש.
"שלום" אני עונה.
הפעם אני הוא זה המניח יד מעודדת על כתף. האם יש בכלל עידוד
ביד על כתף? יסמין יפה, פניה מיוחדות, לחיים מעט מלאות, אף
קטן, שיערה הקופצני מקשט את הפנים. הכל היה יכול להיות אחרת אם
היינו זורמים יחד, הכל היה יכול... ועכשיו אני שוב מרגיש את
הריחוק, כל השיחות והערבים שהעברנו יחד, ואני חשבתי שהיא אוהבת
אותי, ואולי באמת אהבה, ואולי אוהבת, וגם אני הרגשתי ורציתי,
ועכשיו היא לצידי, יפה, שקטה, בוכה, מרוחקת. ואף אחד מאיתנו לא
מוצא מילים לבנות איתן שיחה.
נטע מניחה אחד אחר השני את הציורים של מאי, היא התחילה מהסוף
להתחלה, מהאחרונה שציירה, אותו ציור של שקיעה, אל המוקדמים
יותר. היא ציירה הרבה בשלושת החודשים האחרונים. נטע נעצרת על
דיוקן עצמי נוסף, מאי מחייכת בו,  אני חושב שאני מזהה את
התמונה שעל פיה היא ציירה את הדיוקן. גם היא צולמה בים. בקיץ
האחרון, אחרי שקבלתי רישיון נהיגה לקחתי אותה הרבה פעמים לים.
אני אזכור אותה בים, את גופה הרזה בביקיני. מאי חייכה הרבה
בחודשיים האחרונים, זיהיתי ניצוץ מיוחד בעיניים. "זה ציור ממש
טוב" אבא אומר, שובר את השתיקה של עצמו "היא מאושרת".
"נכון" נטע מאשרת. אנחנו כולנו מביטים במאי מחייכת אלינו, הכל
היה יכול להיות כל כך אחרת. נטע מעבירה אל הציור הבא. איש רזה,
לא כל כך צעיר, מצויר באופן מדויק להפליא. מעולם לא ראיתי אותו
אבל הוא ממש מוכר. הוא יושב על החוף. ניתן לראות מאחור את קו
מצוק הכורכר, בית חצוב בסלע לפני המצוק, וקו ים מעט סלעי בצד
שמאל של הציור. לאיש שיער שחור חלק קצר, פניו עדינות למראה,
ניתן לראות שמאי ציירה בו רוגע מסוים. הוא לא ממש צעיר, ודאי
עבר את גיל השלושים. עיניו כחולות עמוקות. זה הוא. זה הוא!
עכשיו אני יודע שזה הוא. כל כך דומה לסיוון. עתה רואה את עיניה
הכחולות של סיוון מביטות בי דרך הדף. יד שמאל שלי רועדת, אני
מתקשה לשלוט בה. יד ימין רוצה לקרוע את הדף אבל אני מונע בעדה.
אני לא יכול להרוס את מה שמאי יצרה. הציור נמצא קרוב לתחתית
הערימה, עברו מאז לפחות חודש וחצי. לפחות חודש וחצי נמשך הדבר
הזה ואני לא ידעתי. ואני לא מנעתי. האיש ניצל אותה. הוא הסיבה
לכך שהכל קורס. והם יושבים עם השקט והשקר שלהם איפה שהוא באמצע
גוש דן. "זה הוא" אני אומר בשקט. לא התכוונתי להגיד את זה. נטע
מביטה בי בשאלה. אני לא עונה. אני מביט ביסמין, היא לא מראה
סימן שהיא מכירה את הדמות. היא באמת לא מכירה. היא לא מבינה.
אבא מביט בנטע מביטה בי, מחכה לרמז, אמא לא רואה שמשהו מתרחש
בי, שקועה בכורסא בוהה בציור. ילד של אבא היא תמיד אמרה, היא
צדקה באופן חלקי, הייתי יותר ילד של לא אמא, מאי הייתה היותר
קרובה אליה מבין האחים, אני הייתי קרוב לנטע ומאי.
אני קם מהכיסא, מפתחות המכונית עדיין בכיס. "אני חייב ללכת,
אני אחזור מאוחר" אני מסביר את מה שאי אפשר להסביר. נטע יוצאת
אחרי, "אתה בסדר?"
אני נשבר במכה, עכשיו כבר לא יכול לעצור את הבכי, נטע מחבקת
אותי, היא בוכה איתי, שנינו עומדים מחובקים, אני רואה את אבא
מביט בנו מהדלת. לא ניגש. "אני חייב ללכת. אני חייב". נטע
מביטה בעיניים שלי, מנסה לחדור לתוך המחשבות. אני חושב שהיא
הבינה. שהיא מבינה. "אני חייב, אני לא אסלח לעצמי אם לא... אני
לא סולח לעצמי על שלא ידעתי, שלא מנעתי, הייתי יכול..." נטע
שותקת, ממתינה שאני אסיים את המשפט, "אני חייב ללכת" אני חוזר
על עצמי.
"שמור על עצמך. אני צריכה אותך" נטע מאשרת.
הפעם אני מחבק אותה. "אני אשמור על עצמי" אני לוחש לה "שמרי על
עצמך, וגם על אבא שמרי, גם על אבא, וגם על אמא".
נטע שותקת. היא מביטה בי נכנס למכונית האדומה. היא נשארת לעמוד
ברחוב גם כאשר אני מחליק עם המכונית לאיטי במורד הרחוב.
"החרוזים 20 רמת גן" אני קורא את הכתובת בדף הראשון בפנקס.
בירידה מזכרון אני נקלע לדקת השקיעה. השמש יורדת לאיטה לתוך
הים. עוצר את הרכב בצד הכביש ומביט בשמש הנעלמת לאט, מסיימת את
יום הסתיו הנורא הזה, שביב אור צהוב בוהק אחרון נעלם בכחול של
הים ופותח ערב.


4
   הקו הלבן המפריד בין הנתיבים הופך רציף. אני לבדי על הכביש
עכשיו, ממש לבדי, מאי יושבת לצידי, הרי כל הקיץ ישבה לצידי, אז
למה לא עכשיו? מאי, למה לא דברנו הרבה? מאי, למה נמנעתי מלשאול
את השאלות הנכונות? מאי לא עונה לי, מביטה בי בשקט המופלא שלה,
שלווה של שני אחים, אח ואחות המבינים אחד את השנייה גם בלי
יותר מידי מילים. נכון, מאי? מבינים? אני יודע שאת מבינה אותי,
את תמיד הבנת אותי. תודה על ששידכת לי את יסמין, זו הייתה
הזדמנות אמיתית לקשר ראשון, אם רק... לא יכולת לדעת. את מבינה
אותי? אני חשבתי שאני מבין אותך, ואת לא אמרת מילה, למה לא
רמזת, למה לא שאלתי? עכשיו יודע שלא ידעתי דבר. כל כך הרבה
שעות מאי ואני לא ידעתי. ואני עדיין לא יודע. מאי כבר לא תסגור
לי את הפאזל, את הפאזל הזה אני אשלים לבדי, אני חייב. אחר כך
אספר לנטע. לנטע שיודעת הכל. לנטע שלא ידעה. גם נטע לא ידעה.
 
  הכביש המהיר זורם לאחור, אני בנתיב הימני, לא עובר נתיבים.
החושך יורד במהירות. הקיץ המתמשך מטעה, היום כבר קצר בהרבה
מהלילה, והלילה יורד במהירות. שבוע הבא יתחיל שעון חורף, יתקצר
לי האור, ועוד שלושה שבועות גיוס. סוף של שארית חופש. חושך. יש
לי פחות מה לאבד עכשיו. הנתיב שלי לא מוביל לשום מקום. הבית
יתפורר, נטע תוותר על ניסיונות האיחוד של מה שאי אפשר. ולה יש
את החיים שלה, ודאי תהיה כלכלנית בכירה באחד הבנקים, סיימה את
השנה הראשונה בהצטיינות, אמרה שכנראה תהיה מצטיינת דיקאן, אבא
היה גאה, אמא חייכה, אני קינאתי. אני אעלם בצבא, טירונות
ובנים-בנים-בנים, רק בנים, ואני ארוץ והם יחשבו שהם מענישים
אותי בריצה אבל אני ארוץ, ארגיש את האוויר פורע את השיער, את
מה שישאירו מהשיער, ואני ארוץ ואדע שזה לשום מקום, וארוץ. פחות
מה להפסיד, כבר לא מצפה לי כמעט כלום, משלושה שבועות נשארו
שניים אחרי שמורידים שבעה, ובהם לא יקרה דבר כי יודע שזה זמן
שאול עד שיילקח החופש, ומי תרצה, ומה כבר יכול לקרות בשבועיים
שלא קרה עד עכשיו? הרגל לוחצת חזק יותר על דוושת הגז, מאותת
שמאלה ועובר לנתיב האמצעי. אני לא אתקשר ליסמין, אין טעם. אם
אוקסנה תחזור אולי יהיה מצב, אולי. היא לא יפה, אני לא רוצה
למות בלי לטעום, לא רוצה למות, לא רוצה. אני צריך עכשיו חיבוק
אמיתי, אוהב, עכשיו, חיבוק שבאמת ינחם, רוצה שתרגיש ותבין
אותי, תפרט את האבל שלי לנגיעות קלות בגוף, איבר-איבר, מגע
מרפה, מרפא, כי אין מילים, לא יכולות להיות, הבל הבלים. הבל.
 
  מאות מכוניות נוסעות לתוך תל אביב, מביט על פס האור הכחול
הצר באופק מערב מעל גבעת החול של מכון וינגייט, עוד מעט יעלם
הסימן האחרון של אור היום. רואה את שירה מתפרצת אלי, מאיימת
להכות, כשאומר בשקט, אני אגיד זאת בשקט, לא ארים את הקול, תוכן
המילים יעשה את שלו, שבעלה, כן, בעלה, שכב מספר פעמים עם נערה
בת 16, עם אחותי, ניצל את סקרנות הנעורים שלה כדי לפגוע,
להרוס. אור תביט בי בעיניה הירוקות, היא תבכה, אני רואה אותה
בוכה, אני מחייך, אבל מייד גם אצלי עולות דמעות, לא בה אני
רוצה לפגוע, לא בה, חייב להעביר הלאה את הכעס הזה, חייב לקבל
תשובות. אני אצטרך להמשיך עם זה הלאה, ודאי לא אראה אותם יותר,
הערב אשלים את התמונה, רק אז אוכל לחזור לבית, למושבה.
 
  שתי הידיים מחזיקות חזק את ההגה, המבט מרוכז קדימה, על
הכביש, לא להירדם. לא רוצה לראות עכשיו איש, רוצה לרוץ על חוף
הים, ועדיין תמיד יכול לשנות את נתיב הנסיעה ולחפש לעצמי חוף
פרטי, לרוץ על קו המים, לרוץ, להרגיש את הרוח הסתווית המגיעה,
ודווקא על החוף אפגוש בה, אני בורח מעולמי שלי, היא מעולמה
שלה, ונפגש, נביט יחד על מצוק הכורכר, ואני אספר לה, אספר על
מאי, על מה שנשאר, על הזמן האוזל, אגיד שאני מפחד, מפחד לאבד
את החופש שלי, מפחד למות, מפחד מסיכום סופי מבלי שהספקתי כלום.
מפחד שלא חייתי מספיק, 18 שנה, תיכון, בגרויות, רבע קשר,
מזמוזים קצרים, וכל כך הרבה ריק. והיא תחלוק איתי את הריק שלה,
וביחד, אנחנו נתגלגל על החול, נתקרב למצוק הכורכר שיגן עלינו
מהרוח, והיא תיגע בעדינות, איבר-איבר, רגש-רגש. אני לא נוסע
עכשיו לחוף. עוד לא. אני נוסע בעקבות מאי.      
 
  הרמזור בצמת גלילות אדום, התנועה זרמה חופשי, אני חושב,
אבדתי את תחושת הזמן. מכאן אני עולה לאיילון, צריך לרדת בהלכה.
משם אאלץ לשאול. אין לי מושג איך להגיע לרחוב. מדליק את הרדיו,
הקריינית מסיימת את החדשות, חדשות השעה שבע, התחנה עדיין
גלגל"צ, איילון דרום עמוס מהשלום ועד מחלף גלויות, לא חושב שזה
צריך להפריע לי, גם השיר הטיפשי של מדונה לא מפריע לי. הרכב
נוסע תחת הגשר של מחלף קק"ל, התנועה הופכת צפופה יותר, פס אור
תכול מופיע באופק מצד שמאל, שניים מעט נמוכים יותר מימין,
עזריאלי אני מציין לעצמי מראה מקום, כתם כתום כחול מתקרב אלי
מצד שמאל, הכתם מוקף מוטות ברזל מכל צדדיו, הם מגדילים את הנפח
שלו, ואני טועה בין מפלצות הפלדה האלו. דון קישוט היה רואה כאן
המון תחנות רוח, המון רוח, אני מתמקד ברוכב אופנוע אחד שהרג את
אחותי. ברגע האחרון אני מזהה את מחלף ההלכה וחותך בחדות ימינה.
לא מביט במראה. במזל לא נתקל באף רכב. שתי פניות ימינה ואני
כבר ברחוב הנכנס לרמת גן.
 
  אני עוצר את המכונית אחרי הרמזור. זה צריך להיות כאן. עוצם
את העיניים. עדיין אפשר להתחרט, אפשר לא לגשת, להימנע מהעימות,
לחזור ולנסות לחיות חיים נורמאלים, שקטים, להעדיף את אי
הידיעה, את ההדחקה. בשביל מה אני צריך את זה? יוצא מהרכב. זוג
צעירים עובר מולי. "סליחה, אולי אתם יודעים איפה רחוב חרוזים?"
הם מביטים זה בזו, מניעים בראש לשלילה, וממשיכים בדרכם.
"סליחה, אולי את יודעת איפה רחוב החרוזים?"
"רמזור שני, ברחוב יהודית, שמאלה, ועד הסוף ישר" עונה לי אישה
מבוגרת.
"תודה" אני אומר במהירות וממהר לרכב, לפני שאתחרט.
 
  הפניה שמאלה היא אכן רחוב יהודית, עיקול ימינה, הכביש עובר
תחת שלושה עצי פיקוס כבדים, כמעט כמו במושבה, אבל הבתים ישנים
כלפי חוץ, הכביש נגמר מול קבוצת אקליפטוסים גדולה. רחוב
חרוזים. מהמר על הפניה שמאלה, אותו מגדל מנופח ממלא את שדה
הראיה שלי, עתה קל להבחין בסגנון הבניה המקנה לו מראה של נפח
גדול, מצד ימין קבוצת עצים גדולה, אקליפטוסים, בתים מצד שמאל,
24, 22, 20. אני חונה בצד הכביש. המבט מתמקד במגדל, מנסה
לדמיין מה מתרחש באותה קומה עליונה כחולה, האם זו תאורת בריכה?
הפאר הוא בעיקר מראית עין, ודאי מסגרת שבתוכה גבר באמצע חייו
מפתה קטינה בת 16, מספר לה סיפור, מוכר תדמית, מנצל את הסביבה
ומכבה את האור.
 
  אני עולה במדרגות, אין שלט בקומה הראשונה, גם בשנייה אין
סימן. על אחת משתי הדלתות בקומה השלישית יש את ההכוונה לשבעה,
את מודעת האבל, כמו זו שתלו במושבה, לזכר אמיר גולן. הדלת מעט
פתוחה. אם לא אכנס במהירות לעולם לא אכנס, זה לא הזמן למחשבות
שניות, הגעתי עד לכאן, אני נכנס פנימה.
 
  הסלון פחות רחב ממה שחשבתי שיהיה, חלון גדול פתוח אל הפארק,
אני מרגיש משב אוויר נעים נכנס ממנו. המבט מקיף את יושבי המעגל
בסלון, דפיקות הלב מהירות, אולי מהירות הטיפוס במדרגות, סביר
יותר המתח. אני מתקדם שני צעדים נוספים, העיניים של כולם
מביטות בי, שירה וניר יושבים בחלק הימני של חצי המעגל על כורסא
ארוכה, שני כיסאות ריקים מפרידים בינם ובין זוג נוסף, על הספה
משמאל יושבות סיוון ואור, המבט שלי נתקע בעיניים של אור, היא
משפילה מבט, הפעם גם העיניים שלי יורדות מטה, הרגליים נעות צעד
אחד לאחור, קצת רחוק יותר ממרכז המעגל, עכשיו העיניים נפגשות
עם אלו של שירה, המבט שלה מקרין מבוכה מסוימת. אף אחד לא שובר
את השתיקה, לא מציע לי כיסא. עכשיו מביט באותו זוג שזיהיתי
בהלוויה, ודאי קרובי משפחה, הבעל מניח יד מחבקת על כתפה הרחוקה
של אשתו. המבט שלי חוזר אל עיניה של אור ומיד מוסט לעבר סיוון.
סיוון מחייכת, "שב" היא מורה לי על הכסא משמאלה. אני מתיישב.
"תשתה משהו?" שירה שואלת מבלי לשאול לשמי ורצוני, ואני צריך
להרטיב את השפתיים בקפה חם, להריח את האדים המעירים, כוס חמה
לשחק איתה בידיים. "תודה, אני אשמח לקפה" אני אומר בקול שקט.
שירה מסתובבת למטבח. השתיקה ממשיכה.
   
  סיוון מחייכת אלי, מנסה להוציא ממני חיוך מקביל, זה לא קל
עבורי, הפנים שלי נשארות קפואות, קצב פעימות הלב עדיין מהיר,
חמשת האנשים ממשיכים להביט בי, יש לי את ההרגשה שבדיוק קטעתי
שיחה ערה. "אתה צריך להזכיר לי את השם" סיוון אומרת. "רואי"
אני ממתין ששירה תחזור לפני שאני אפרט את הקשר המלא. "סיוון,
נפגשנו בהלוויה, אני אחותו של אמיר, זו אור, ביתו של אמיר, אלי
הוא אחיה של שירה, ענבר היא אשתו, ניר הוא בנם של שירה ואמיר,
ושירה, במטבח, היא גרושתו של אמיר". סיוון מסיימת את הפירוט
בנשימה אחת, היא כנראה עשתה את הסבב הזה מספר פעמים היום.
המילים גרושתו של אמיר מכות בי פתאום. התמונה שלי לא הייתה
מלאה. הוא לא נשוי. שירה חוזרת עם קפה נמס, מניחה אותו על
שולחן הזכוכית הנמוך שלידי, שכחתי שבערים גדולות יש להם מונח
מאוד מזויף למותג קפה, הייתי צריך לבקש קפה שחור. אני אסתפק
בטעם המתקתק של התחליף הזה. שירה מתיישבת, מחבקת את ניר. "שירה
זה רואי" סיוון משלימה את סבב ההיכרות.
 
  "אנחנו הולכים" אלי קוטע את השתיקה הקצרה, "עוד מעט שמונה
והילדים לבד" ענבר מנמקת. אלי מנשק את לחיה של שירה, "נדבר
מחר" הוא אומר לה, הוא לוחץ את ידו של ניר, ענבר לוחצת את ידה
של שירה, אלי פונה אל אור, מנשק אותה בלחי, אור נרתעת מעט
לאחור. להתראות, היא מסמנת לו בידה. אלי וענבר מנופפים לשלום
ויוצאים מהדירה. ארבעה אנשים זה יותר קל, יותר קל עבורי, רק
שלא יגיעו חברים נוספים.
 
  אני לוגם באיטיות מכוס הקפה, רוח קלה מהחלון הפתוח מלטפת את
העורף, שתי תמונות תלויות על הקיר מימיני, האחת היא ציור נוף
גדול, השנייה היא תמונה חדשה, כנראה, של אמיר, מיקומה מוצנע
יותר. טלוויזיה כבויה מול הספה, מערכת כבויה לצידה. אף אחד לא
אומר מילה, סיוון מביטה בשירה, שירה בסיוון, גם אור מביטה
בשירה, כאילו שכחו לחלוטין מקיומי, הייתי שמח לדעת על מה
התנהלה השיחה לפני שנכנסתי, עכשיו שם לב לזכוכיות צלחת שבורה
בפינה שלא נאספו, הן קרובות יותר למקום הישיבה של שירה. סיוון
קולטת את המבט שלי ממוקד בשאריות הצלחת, היא מחייכת, החיוך יפה
לה, יש יופי מיוחד בעיניים הכחולות שלה, הקמטים תחתן הם אכן
סימן של גיל, אור יפה הרבה יותר, מבטה של אור בורח מהמבט שלי.

 
  "לא זכינו להיפגש" שירה שוברת את השתיקה. אני מניח את כוס
הנס הכמעט ריקה על שולחן הזכוכית, עכשיו זה הזמן, ההזדמנות
האחרונה לקבל את כל התשובות, להבין, בשביל מאי, בשבילי, עכשיו
זה הזמן. שירה ממשיכה להביט בי, אני רואה את המבוכה שלה מחוסר
התשובה שלי, מאדם זר שהתיישב בבית שלה. "אני רואי, אחיה של
מאי" אני אומר בשקט, מקפיד על הגיית כל מילה, על הדיוק, על טון
נמוך. שירה נסוגה במהירות לאחור, נשענת בכח על הספה, מפנה ממני
את מבטה. אני עוקב אחר המבט המבוהל של שירה מתמקד בסיוון,
סיוון מחבקת את אור, מתקרבת אליה יותר. אני מקשיב לרשרוש העלים
של האקליפטוסים. אור לא מבינה את הסיטואציה, גם ניר מנסה למצוא
רמז בפניה של שירה, הם לא סיפרו להם. הם לא יודעים. המבט שלי
מתמקד בעיניים של סיוון, סיוון מחזירה בי מבט, לא משפילה את
העיניים. אני עובר להביט בשירה אך היא עדיין מביטה בסיוון,
כשקולטת שאני מביט בה היא מוציאה את הסלולרי מהכיס, מהמכשיר
עולה אור כחול עמום, היא מניחה אותו על השולחן לידה.
"מאי?" אני רואה את אור לוחשת לסיוון. סיוון מסמנת לה ביד
שתמתין שנייה. שירה מניחה את הסלולרי על השולחן, מושכת סיגריה
מהחפיסה הפתוחה הניצבת על השולחן, הסיגריה רועדת ביד שלה, ניר
מתרחק ממנה, עובר לקצה הספה, שירה מדליקה את הסיגריה עם המצית,
בניסיון השלישי היא נדלקת. היא לוקחת שאיפה ארוכה ומוציאה
באיטיות את העשן לכיווני, ניר עובר מהספה לכסא הפלסטיק הקרוב,
מתרחק משירה או מהסיגריה שלה. שירה לוקחת עוד שתי שאיפות, הפה
שלה נע כאילו מתכוונת להוציא משפט, אבל בכל רגע שכמעט ויוצאת
הברה היא נעצרת. אני מביט בשירה, מנסה להתמקד בעיניים אך הן
מתחמקות, לבסוף יוצא משפט קצר, קטוע, "ולמה באת הנה? ולהלוויה,
למה?"
סיוון לוחשת לאור מספר מילים, אני לא יכול לשמוע מה נאמר, אני
מתאר לעצמי שמילות הסבר בסיסיות. עכשיו רואה שניר עזב את הכיסא
והלך לאחד החדרים, ודאי לחדר שלו, דלת החדר נסגרת בשקט אחריו.
"את יודעת למה באתי הנה" אני אומר באיטיות, אני לא אקל עליה,
עליהן, הן הרי יודעות למה באתי הנה, אמיר היה מודע בדיוק למה
שהוא עשה, גם הן צריכות לדעת.
שירה מפנה את המבט לסיוון, אולי היא מצפה שסיוון תסייע לה. לי
קשה להחליט במי מהן אני יותר רוצה לפגוע. סיוון מחזירה מבט
לשירה, אור מביטה בסיוון. אור מפנה אלי את המבט, הרגל שלה
קופצת בעצבנות, הפעם היא לא מפנה ממני את המבט, מנסה להוכיח לי
שיכולה לגבור עלי במבט העיניים. שירה אומרת שתי הברות קטועות
והמבט שלי מופנה אליה.
"אז מה אתה רוצה?"
"לא יותר מהאמת, אני רוצה שאנשים ידעו".
שירה מועכת את בדל הסיגריה במאפרה, המאפרה נקייה יחסית, היא
מוזגת לעצמה כוס גדולה של דאייט קולה, הגזים גולשים על כף ידה
כשמרימה את הכוס, אור מביטה בשירה, סיוון מביטה בי, זה נראה לי
כמו מבט של שעמום, אולי של המתנה. אני ממלא את הריאות אוויר,
ממתין חמש שניות, מוציא את האוויר, המבט עובר בין שירה ובין
סיוון. זה חייב לצאת ממני, חייב לצאת עכשיו, אני חייב לפרוק את
זה.
 
  "כבר חודשיים ניהל אמיר רומן סודי עם נערה בת שש עשרה".
קצב דפיקות הלב שלי מתגבר, אני מרגיש את המתח, נמנע ממבט ישיר
עם הדמויות שנמצאות בחדר. "ניצל את כוחו, את גילו, את תמימותה,
דרש ממנה להשאיר את הרומן סודי, ידע שזה קשר אסור". המילים שלי
נקטעות, שתיקה, אני חייב לסיים את זה. "קשר שלא יוביל לשום
מקום, שיפגע בנערה, ואת הסוף אנחנו יודעים, אחותי מתה, אמיר
הרג אותה". אני מקווה לקבל אישור משירה וסיוון על הדברים שאני
מטיח בהן, הרי חלק גדול מהדברים הם ניסיונות שלי לסגירת
הפערים, אבל תוך כדי הדיבור אני משתכנע שזו האמת, שזה הסיפור.
לרגע אני מחייך, במידה מסוימת החזרתי לאמיר את מה שמגיע לו,
עכשיו אור יודעת שהוא לא כל כך אב טוב וצודק, בעצם הוא חרא לא
קטן. המבט שלי מתמקד באור, סיוון מחבקת אותה, מגוננת, אני מזהה
רטיבות סביב העיניים, סיוון מביטה בעיני, אני לא מסוגל לנתק את
קשר העין, פיה סגור, היא לא אומרת מילה, ממתינה שאני אמשיך
בדברים, ואולי ממתינה לשירה. אני שומע את המצית של שירה מדליק
סיגריה נוספת לאחר מספר ניסיונות.
 
  שירה קמה, היא נעה לעבר סיוון ואור, נעמדת מאחורי אור, יד
ימין אוחזת בסיגריה ויד שמאל מלטפת את השיער הקצר של אור, אור
מסיטה את היד שלה מהשיער שלה, שירה מעבירה את היד אל הכתף של
אור, סיוון מתרחקת מעט. "אז באת כדי לשטוף אותנו עם הרעל שלך?"
שירה תוקפת. "מאיפה החוצפה להיכנס לכאן ולהשמיע את ההאשמות
חסרות הבסיס האלו? מי אתה חושב שאתה?" במשפט האחרון הטון עולה.
מי אני חושב שאני? מי היא? אני אחד שאין לו הרבה מה להפסיד,
אני קם מהכסא, מתקרב אל שירה, שני מטרים מפרידים בינינו, שירה
מתכופפת אל אור ולוחשת לה "לחדר". אור יושבת קפואה ומביטה בי.
העיניים שלי מתמקדות בעיניים שלה, אני משפיל מבט לעבר הגוף
שלה, סוקר את החזה, את הגוף הצר, האם זה מה שאמיר ראה במאי?
אותה רעננות בתולים? אותו יופי נקי, ראשוני, שעוד לא ידע, אני
מרגיש את הזין נלחץ מעט אל הג'ינס, מפנה מיד את המבט חזרה אל
שירה.
"אני מבקשת שתלך מכאן" היא אומרת בשקט.
"אני אלך אחרי שאספר את כל הסיפור".
"אף אחת כאן לא רוצה לשמוע את הסיפורים שלך! אם לא תלך מיד אני
מזמינה משטרה".
מנסה לזהות בעיניה אם האיום אמיתי, יש לה יותר מה להפסיד מאשר
לי, מהמשטרה זה יגיע מהר לכתבי פלילים, אולי לפינת הבוקר של
הדס שטייף, אני בטוח שהיא לא רוצה את זה, אני לא רוצה לילה בתא
מעצר, אני לא אצליח לעבור לילה בתא קר עם מחשבות על מאי ובלי
יכולת לישון, תמיד אוכל לברוח לפני שהם יגיעו, אני חושב. היא
מבלפת, היא לא תזמין שוטרים. סיוון קמה גם כן, מתקרבת אלי,
המבט שלי סוקר במהירות את שירה מימין, סיוון משמאל ואור מתחת
על הספה, שירה מתקרבת אלי צעד נוסף, הקרבה הזו עושה לי
סחרחורת, אני רוצה להתיישב חזרה אבל לא רוצה ללכת לאחור ובטח
לא להסתובב.
 
  איך אני יוצא מכאן עכשיו? אסור לי להתקפל עם הזנב בין
הרגליים, הן עדיין לא באמת קלטו את מה שאמרתי, הן לא הפנימו,
הן לא מוכנות לקבל. אני הולך שני צעדים לאחור, מקבל מכה מאחד
מכיסאות הפלסטיק. הכסא נופל. אני מסתובב לעבר החלון הפתוח,
מרחב דשא קצר נחסם בקבוצת עצים רחבה, כאילו זה קצה העיר. לברוח
מכאן, אני צריך לברוח מכאן, אבל לא יכול לחזור ככה הביתה,
המוות כל כך סתמי, מיותר, ואף אחד לא משלם את המחיר.
"אני לא הולך מכאן לפני שאני משלים את התמונה, לפני שאני מספר
את הסיפור של מאי, של הנערה שאמיר הרג".
שירה מתפרצת אלי, היא מרימה את היד להכות, אני מתגונן אבל המכה
לא נוחתת, היא נסוגה צעד אחד לאחור, "אמיר לא הרג אף אחת! אמיר
מת בתאונת דרכים, תאונה, אתה שומע, תאונה!" שירה סוגרת את
המרחק בינינו, אני נסוג חצי צעד לאחור. "אמיר בעל נערה בגיל של
אור". אני מביט באור, היא משפילה מבט, "הסיפור הזה נמשך לפחות
חודשיים, בסוף הוא ריסק אותה עם האופנוע".
"אל תערב את אור, היא רק בת שלוש עשרה" שירה אומרת בשקט, עכשיו
גם סיוון מתקרבת אלי. "אני לא אחראית למה שאמיר עשה או לא עשה
בשלוש השנים האחרונות, אתה תוקף את הכתובת הלא נכונה, עוף
מהבית שלי".
"מאי התחילה ללמוד השנה בכיתה י"א, נערה מוכשרת, יפיפייה, נערה
של ים".
"אני לא רוצה לשמוע" שירה מטיחה בי מכה. אני דוחף אותה בכח
לאחור, היא נופלת על הרצפה, אור ניגשת אליה במהירות. אולי לא
הייתי צריך להכות כל כך חזק.
"בחודשיים האחרונים, בהזדמנויות רבות, מאי נסעה לערב ארוך
ולעיתים ללילה שלם". שירה קמה, רציתי לראות דמעה בעין שלה, אני
רואה רק כעס, "אמיר פיתה את מאי, ניצל את..." הרעש של סטירת
הלחי מבהיל אותי יותר מהמכה עצמה, אני מתקדם במהירות לעבר
שירה, סיוון אוחזת אותי בכח ומונעת ממני להחזיר מכה.
"אני לא רוצה לשמוע" שירה מתרחקת ממני, ניגשת אל המכשיר
הסלולרי. "אני אשמע" סיוון מפתיעה אותה לפני שמחייגת, "אני
אשמע, אני רוצה לשמוע, אבל לא כאן".
אני מביט בסיוון, אנחנו קרובים מידי, היא מרפה את אחיזתה ממני.
"רואי, אנחנו יוצאים מכאן עכשיו, שנינו". אני מביט בסיוון, היא
מתרחקת ממני, אני קפוא בנקודה, היא מתכופפת ולוחשת משהו לאור.
סיוון מתקרבת אל דלת היציאה, אני מצטרף אליה, יוצא אחריה. היא
יורדת במהירות במדרגות. אני שומע את הדלת ננעלת אחרי שיוצא
החוצה. אני ממהר בעקבות סיוון. היא מחכה לי מתחת לבית.


5
  "בוא" סיוון אומרת וחוצה את הכביש, אני מצטרף לצידה, לא
קרוב מידי, היא הולכת על הדשא לצד הכביש, הצעדים שלה איטיים,
אני מתאים את קצב ההליכה.  
סיוון צועדת משמאלי, אני מביט ימינה, בוהה בחורשת האקליפטוסים
הגדולה, נמנע מלהביט במגדל אליו אנחנו מתקרבים, נמנע מסיוון.
עדיין מתנשף, רק עכשיו שם לב לזה, מנסה להאט במכוון את קצב
הנשימה לקצב רגיל, שלא תראה את ההתרגשות, את הכעס, שלא תראה,
שלא תדע.
סיוון לא אומרת מילה, לפעמים מביטה ובוחנת אם אני לצידה, אני
מביט ובוחן אם היא בוחנת אותי. אולי הכי נכון יהיה פשוט לנסוע
מכאן, להדליק מחדש את הסלולרי ואת הקשר הביתה ולנסוע לאט,
לסגור את היום המקולל הזה. סיוון צוחקת, מה לעזאזל היא צוחקת?
היא צוחקת עלי?
"לאן את לוקחת אותי?"
"אני לא".
סיוון חותכת ימינה לשביל עפר צר, היא לא מובילה אותי לתוך
המגדל הצמוד, עכשיו כבר לא יכול להימנע מלהביט בו, במוטות
המתכת המקיפים אותו, בתאורה הכתומה המסנוורת, סיוון מביטה בי
מביט במגדל, "גם אני לא סובלת אותו" היא אומרת. היא מחייכת,
הפעם אלי. אני לא מחזיר חיוך.
 
  סיוון שותקת, כתמי האור פוחתים ועתה נשארו מהם בעיקר צללים
הנוצרים מאור המגדל החודר לתוך החורשה. גזעי האקליפטוס האפורים
מחזירים אור חיוור, כסוף. דרך הצמרות מציצים אלי שמיים, אני
מוריד את המבט לקרקע רגע לפני שמועד. מקשיב לתנועת העלים ברוח
הקלה, לרגע מצטמרר מהצינה של שעת הערב המאוחרת. מאי, נטע ואני
צועדים על רכס הכורכר בחשכה, רוח סתווית סוגרת גם את הקיץ הזה,
נטע כבר חיילת משוחררת, עוד רגע סטודנטית, התחלות חדשות שלה,
אני מתחיל את השנה האחרונה של התיכון, התחלה חדשה, כבר עם
הבוגרים יותר, נטע אומרת שרבים מהשמיניסטים תופסים חברות משתי
הכיתות שתחתם, אני מאמין לה, מאי מחייכת. זה לא כולל אותך נטע
מבהירה את דעתה למאי. מאי מגבירה צעדים כדי להשיג אותנו. לאן
אנחנו הולכים? מצד שמאל מופיע נחל רחב ורדוד, המים עומדים,
מדרון תלול מפריד בין השביל ובין הנחל, ואולי היא מתכוונת
לדחוף אותי לתוכו, או שמישהו יחכה לנו ויעלים אותי בחורשה או
יותר סביר במים. כשימצאו את הגופה יחשבו שהתאבדתי. זה יראה
מאוד סביר שהתאבדתי. לשמור את החושים פתוחים, לשמור על עצמי
מפניה, הרי היא אחותו שלו, להיזהר.
 
  השביל מתרחק מהנחל, סיוון חותכת לשביל צר עוד יותר, היא
הולכת על השביל, אני על עלי אקליפטוס המכסים את הקרקע, עלים
ושאריות עשב יבש מהאביב שעבר. כל צעד משאיר אחריו רעש רמיסה
עדין, סיוון מביטה בי תוך כדי הליכה, אני לא מצליח לפענח את
המבט הזה. את שלה היא עשתה, היא הוציאה אותי מהבית של שירה,
עכשיו היא יכולה להעלם ואני לא אראה אותה יותר לעולם. היא
ממשיכה באותה הליכה איטית, לא מנסה לברוח, כנראה שגם לא לרדוף.
סיוון משרה עלי רוגע מסוים. אסור לי להרגיש את השלווה הזו,
אסור, לא היום. באתי עד לכאן כדי לשבור את השלווה, כדי לנפץ את
השלווה שלה, כדי למנוע שלווה שלי, לא באתי לטיול לילי בחורשה,
לשם כך לא צריך לנסוע לעיר הגדולה, את זה יש לי הרבה יותר
במורדות הכרמל. אולי נטע הייתה מצטרפת אלי להליכה לילית הלילה
הזה, צעידה במורד הגבעה, והיינו שותקים, והיינו מדברים,
ובוכים, היינו פורקים את הכל, את מאי שתחסר לנו להמשך של חיים,
את החיים ללא מאי הצפויים לנו, נטע הייתה מדייקת במילים, מתארת
מצב, מנתחת, קולעת לרגש, אני הייתי מוסיף מעט משלי, את שכבר
מבין, הייתי מדבר על תא משפחתי שנשבר, לא הייתי אומר דבר על
שמפחד למות, על שמפחד על החופש שלי, מפחד שלא הספקתי, כמו שמאי
הספיקה כל כך מעט, היא הייתה כל כך מוכשרת, העיניים המיוחדות
שלה מחייכות אלי, בחושך הן כהות יותר.
 
  השביל מתחבר לשביל אספלט רחב יותר, בערב אחר הייתי רץ עליו,
נהנה מהצינה הקלה ומהמרחב. אורות העיר נעלמו כמעט לחלוטין,
מבין האקליפטוסים מנצנצים שאריות אור של אותו מגדל כתום, אבל
גם מהן אפשר להתעלם. אף אדם לא עובר כאן בשעה הזו. העייפות
מאיימת לעצום את העיניים.
"אמרת שאת רוצה לשמוע" אני שובר את השתיקה.
"רציתי. רציתי שתספר לי דבר מה. אבל לא נראה לי. לא נראה לי.
אני צריכה את ההליכה הלילית הזו להירגע".
להירגע! אני סתם הולך לצידה, היא לוקחת אותי לטיול. אני מתחיל
לצחוק, לא מצליח לעצור את הצחוק, הצחוק הופך במהירות לבכי,
הידיים רועדות. נעצר, מקבע את המבט בגזע אקליפטוס כדי לא
ליפול, נטע הייתה מוצאת כרגע את המילה הנכונה, אני מחזיק את
עצמי שלא אתפרץ, שלא ארים את היד. סיוון מתקדמת שלושה צעדים,
תופסת מרחק, מסתובבת אלי ונעה צעד נוסף לאחור. אני מסתובב,
הראש מסתובב מהר יותר ממני, הענפים מסתובבים סביב הראש, העלים
נעים מהר יותר מהענפים, היד עוצרת את הנפילה אך לא מונעת את
הכאב מהברך. סיוון מתקרבת אלי במהירות ונרתעת כשאני ממהר לקום,
מבטי העיניים נפגשים. עכשיו הזמן לשבור את השתיקה, עכשיו אני
מוכרח להוציא את הכל. הכל. עכשיו. אבל המילים לא יוצאות. המבט
נשאר מקובע בעיניה, בחושך לא רואים את הכחול של העיניים, סיוון
נשארת במרחק יד מושטת ממני, היא לא משפילה את עיניה, גם אני לא
אשפיל. עכשיו! אני מכניס אוויר לריאות, עוצר את הנשימה, מוציא
את האוויר, בקצב שלי, זה חייב לבוא בקצב שלי, לאט, לאט וכואב.

"אז את לא רוצה לשמוע, ואת לא יכולה להבין את הריק שנשאר אחרי
שמאי הלכה, את הידיעה שזהו, נגמר, את ההבנה שלכל היופי הזה אין
המשך, ושאני לבד, לבד, ומפחד ללכת לישון, יודע שלא ארדם, ומחר
אקום לאותה מציאות, ולמציאות הזו יש סיבה, אותו רצון שלו
לטעימה של נעורים ריסק אותה על האופנוע, ולא יכולתי לעשות
כלום, ולא" המילים שלי נבלמות, נקטעות. סיוון לא אומרת מילה,
היא מביטה בי בשקט אבל אני לא בטוח אם היא באמת מקשיבה, ואולי
סתם מחכה לסיום רצף המילים, ואז תפנה את הגב ותמשיך בטיול
שלה.
"ואת, ואת, את".
"אני מה? מה אתה בכלל מבין! אתה ואתה ואתה. זה כל מה שאני
שומעת ממך". סיוון מכה עם היד שלה על גזע אקליפטוס קרוב, היא
מקרבת אליו את הפנים, עכשיו אני רואה רק את השיער שלה. היא
מסתובבת בצורה חדה ומתקרבת אלי. אני מתמקד בעיניים שלה. סיוון
מתקרבת אלי חצי צעד נוסף, היא מניחה את היד שלה על הכתף שלי,
עוד יד על הכתף שלי, עוד יד על כתף, אני דוחף אותה בכח. סיוון
נופלת לאחור על שביל האספלט, לא מוציאה מילה, אני רואה שכואב
לה, לא התכוונתי להרים יד, באמת שלא כך רציתי שזה יהיה.
"סליחה" אני מנסה להוציא מהפה אבל רק השפתיים זזות ולא יוצאת
אף הברה. מתקרב להושיט יד אבל היא נרתעת וגוררת עצמה לאחור על
הרצפה, אני נבהל שמבהיל וממהר לקחת שני צעדים לאחור. שוב מבטי
העיניים נפגשים, המבט שלי מושפל במהירות הצידה, אני מתמלא
בבושה על שהרמתי את היד, ויתר המחסומים שעצרו את הבכי נשברים,
אל הדמעות מצטרפת יללה שקטה, אני מסתובב לעבר החורשה, בוהה
בגזעים הזקופים, הרוח מקררת את הזיעה מהמצח, כמו לאחר ריצה
בלילה של סוף אוקטובר, כמו אחרי ריצת התפרקות לילית.
 
  סיוון קמה ומתקרבת אלי, שומרת על מרחק של שני מטר, היא
מסתובבת אלי, מחפשת את התמקדות המבט שלי, אני כבר לא יכול
להתחמק מהמבט שלה. היא מתחילה לדבר בקול שקט, "אני אבדתי אח,
אבדתי את החבר הכי טוב שהיה לי, אין לך מונופול על הכאב. כן,
אין לך. צר לי על התוצאה, על כל הצער שנגרם, על מאי, ועל אחי,
על אמיר". סיוון מפנה ממני את המבט, היא נעמדת עם הגב אלי,
מביטה בפנים החורשה. גם אני מפנה את המבט וחוזר להביט בגזעי
האליפטוסים הסוגרים את כל האופק, יער באמצע עיר. אני שומע את
סיוון מתקרבת אלי מאחור, אני לא חושש, גם אם תכה מגיעה לי המכה
הזו, היא אוחזת במותן שלי, מסובבת אותי ונצמדת אלי לחיבוק, אני
מרגיש את הרוך של גופה, את החזה הנצמד אל החזה שלי, היא נמוכה
ממני רק במעט, מופתע מהחיבוק ההדוק, יש בו משהו מעבר לחיבוק
ידידותי, אני מריח את הבושם שעל גופה, היד שלי אוחזת את המותן
שלה ומחזקת עוד יותר את החיבוק. יכול להיות שגם היא בוכה? אני
לא שומע שום רחש מכיוונה. היא אמרה שהיא אבדה את החבר הטוב
ביותר שלה, לא רק אח, הם היו חברים טובים, ודאי דברו על הכל.
היא בטח ידעה! ידעה ולא עשתה כלום. אני מתנתק במהירות מהחיבוק
שלה.
"את ידעת על הכל, נכון? ידעת על מאי".
שתיקה. השתיקה מסגירה אותה, היא ידעה.
"לא, לא ידעתי שהוא יוצא עם מאי".
אני מסתובב לעבר החורשה, ומיד מסתובב בחזרה לכיוונה.
"את ידעת, אני יודע שידעת, הרי הייתם קרובים".
"ידעתי שהוא יוצא עם בחורה צעירה, כן, הוא אמר את זה,  אז
מה?"
"ומה עשית?"
"הרגשתי שהוא מאושר. לא רציתי לעשות כלום".
"ידעת כמה צעירה?" אני מדגיש את המילה 'כמה'. סיוון שוב שותקת,
היא נעה שני צעדים לאחור, אני מבין שכן, שידעה, היא לא צריכה
להגיד דבר, אני לא צריך להיות כאן איתה, והוא היה מאושר,
מאושר? זה הדבר האחרון שרציתי לדעת.
סיוון מתרחקת ממני מספר צעדים, אני חושב שהיא בחרה ללכת,
ובחיבוק שלה רק מלפני דקה היה משהו כל כך חם, כאילו גם היא
זקוקה לחיבוק מנחם. אילו זו רק לא הייתה היא. סיוון מסתובבת
ומביטה בי ממרחק של כעשרה מטרים. אני קפוא במקומי. היא מתקרבת
אלי באיטיות.
"רואי, אני מצטערת, אף אחד לא רצה שכך זה יסתיים, אני מצטערת".

"תצטערי. יופי. ידעת שאחיך מזיין נערה בת 16, ידעת הכל. והוא
היה מאושר. יופי. ממש טוב. אושר".
"והיא, היא הייתה מאושרת?"
יש לה מזל שמרחק שלה ממני כעת עובר את טווח המכה שלי, יש לה
מזל. מאי, מאושרת? לא, לא לחשוב על זה, זה לא משנה אם באמת
נראתה מעט טוב יותר בשלהי הקיץ הזה, לא לחשוב על זה, הרי לא
יכלה להיות מאושרת מקשר כזה, זה לא קשר שיכול להמשיך זמן, זה
ניצול, והיא מדברת על אושר.
"על מה את מדברת? אושר? מאי ממש לא הספיקה לחיות".
"ואולי טוב שהיה לה לפחות את הרומן הזה לפני ש..." סיוון קוטעת
את המשפט, מתנסחת מחדש, "לפחות טעמה רגש ומגע".
העיניים החומות-ירוקות של מאי מוארות באור שמש בוהק חולפות מול
עיני, אור השמש מוחזר על פני ים כחול לחלוטין, קצף גלים מתקרב
אל החוף, אני שומע את הגלים, שומע משב רוח חזק יותר המניע את
העלים. ואני לא עשיתי דבר שימנע את הקשר הזה, שימנע ממאי.
"את לא עשית כלום. שום דבר. שיהרוס אותה. יופי. שידפוק. שניכם
בדיוק אותו הדבר".
"מה?"
"אני לא מבין למה אני מדבר איתך. מה הטעם. את חלק מהרומן
המזדיין הזה. אתם הרגתם את מאי". עכשיו אני מבחין שהמילים שלי
נאמרו בקול רם, כמעט בצעקה. המבט שלי בוחן בחשש אולי יש מי
ששומע. אני לא רואה איש.
"איש לא אשם במוות, זו הייתה תאונה. הרומן? מה לו ולי? לא אני
התחלתי אותו. ידעתי עליו רק לפני שבועיים. אולי תקשיב לשם
שינוי למה שיש לי להגיד לך".
"נו, מה?"
"אמיר נראה מאושר. ברור שזה לא היה קשר לחיים, אבל הבנתי שהיה
להם טוב יחד, שעברו חוויות".
"הבנת ממנו".
"ודאי שמאמיר. אבל אני יודעת שהיה לה טוב איתו".
"אל תגידי את זה!" אני קוטע אותה.
"צר לי על התוצאה, הלוואי והייתי יכולה לתקן. הלוואי והייתי
יכולה לעזור לך להבין. יש דברים שאני כנראה לא אוכל".
סיוון משתתקת. אני רואה מכאן שהעיניים שלה נעצמות. היא חושבת
על המשפט הבא, אולי על הצעד הבא. אני אתן לה להגיד אותו. מחר
נטע תעזור לי להשלים את הסיפור. נשב יחד ואני אספר לה על הלילה
הזה.
"אני יודעת שאתה תחזור אל הבית שלך ותצטרך להתמודד, אבל אתה
תצטרך להתמודד עם עצמך, לא איתי, ואני אתמודד עם הצער שלי, גם
אני אבדתי הרבה ביומיים האחרונים". סיוון בוררת את המילים, קל
לראות שהיא בחרה אותן בזהירות. היא צועדת לעברי בזהירות, אולי
חוששת ממכה נוספת, אבל לי לא נשאר כח אפילו להכות, היא מזיזה
את השיער שלי לאחור, אני מופתע מהקרבה האינטימית, יש לה אומץ
להתקרב למרות הכל, ואולי גם היא צריכה לפרוק את זה. וגם אני
צריך, צריך חיבוק אמיתי, זקוק למגע, זקוק ליותר מחיבוק, למגע
שיעבור איבר-איבר ויפרוק ממנו את הכאב, ואולי גם היא. אולי גם
היא.
סיוון שוברת כמעט מיד את השתיקה, "בהלוויה, כשראיתי אותך,
חשבתי שאולי אתה קשור למאי, ידעתי שאתה לא קשור לאף אחד אחר,
נראית מוטרד, חשבתי אולי... רציתי שתבוא".
"למה רצית שאבוא?"
"לא יודעת, כנראה שיש דברים שגם אני רציתי לדעת, בשבילי. להקל
עלי. אבל אחרי ההצגה שלך בבית של שירה ויתרתי על הכל".
אני מסתובב, מתרחק ממנה מעט, המבט מתמקד בחורשה.
"להקל עלייך? למה חשבת שאני אקל עלייך? על מה חשבת? חשבת שאגיד
שנעים מאוד, והכל בסדר, וממשיכים הלאה?"
"אני יודעת שהוא לא התכוון לפגוע. הלוואי והייתי יכולה לשכנע
איתך שלא היה בזה שום דבר רע, שהייתה נתינה הדדית, בנייה".
"במה? בזה שהם הזדיינו?" אני מסתובב חזרה אל סיוון.
"אני לא אוהבת את המילה הזו, הם לא הזדיינו, הם עשו אהבה,
הענקה גופנית אחד לשנייה, אולי גם מעבר לזה".
"אהבה? הוא זיין אותה. את יכולה לקרוא לזה איך שאת רוצה, אין
כאן מגע ונתינה, ניצול-ניצול-ניצול".
"מגע ונתינה, מצד שניהם. מה לעזאזל אתה רוצה? בסדר, אז הם
הזדיינו, ואני יודעת שהם נהנו מזה, טוב?" סיוון מרימה את הקול.
"סליחה" היא מייד מתקנת, "אני מצטערת, לא התכוונתי לפגוע יותר,
אני מצטערת". אני שותק, סיוון שוב מתקרבת אלי. אני מחפש את
התכול בעיניים שלה, אני רואה את הרטיבות אצלה, כלומר, גם היא
רואה את הרטיבות אצלי, המבטים לא נפרדים, היא מתקרבת אלי צעד
נוסף תוך כדי שמירה על מבט העיניים, היא שוב בטווח נגיעה.
"בוא" היא אומרת, היא יורדת בזהירות מהשביל וצועדת שני צעדים
לכיוון מרכז החורשה. "בוא". אני צועד אחריה.
 
  אני צועד באיטיות שני צעדים אחרי סיוון, היא נעה בקלילות
בין האקליפטוסים, נכנסת לעובי החורשה. אני מביט בגב שלה, עוקב
אחר תנועת השיער החלק, הרוח הקלה משחקת בו, כמו שרוח מהים
הייתה מעיפה את קצוות השיער של מאי, התנועות שלה מהירות, אנחנו
כבר עשרים מטרים מהשביל, אורות המגדל חודרים דרך חריצים בודדים
בין קבוצות הענפים והעלים. סיוון נעצרת בפתאומיות, מסתובבת,
אני כמעט ונתקל בה. המרחק בינינו הוא כמעט נגיעה, סיוון נמנעת
מלקחת חצי צעד לאחור, גם אני נשאר תקוע במקום. סיוון מורידה
מעל ראשה את החולצה, התנועה מעט מסורבלת, אני מביט בחזה המציץ
תחת חזיית תחרה שחורה, מרגיש את הזין נלחץ בהדרגה לג'ינס, לא
משפיל את המבט, ממשיך להתמקד בחזה. סיוון מניעה את שתי הידיים
מאחורי הגב, נלחמת בחיבור של החזייה, וזו יורדת באיטיות מהחזה
שלה, מגלה חזה מלא, פטמות זקורות, עור בהיר מאוד. המבט שלי
יורד בהדרגה אל מותניה, עורה הבהיר מחזיר את מעט האור החודר
לחורשה, המותניים מעט רחבות, החולצה הצמודה החמיאה לה יותר,
המבט חוזר אל העיניים שלה. הידיים שלי נוגעות בעדינות בחזה
שלה, נעות בעדינות מחלקו התחתון עד שהאצבעות מגיעות לפטמה.
סיוון לא מפריעה למגע שלי, היא מחייכת אלי, היא מורידה ממני את
החולצה, אני נצמד אליה לחיבוק, מגע החזה הנצמד לגוף רך ועדין
אבל הייתה לי ציפייה להנאה מרובה יותר מהמגע, הזין כבר נלחץ
בחוזקה אל הג'ינס, סיוון ממששת בעדינות את עמוד השדרה שלי
מלמעלה למטה, הצמרמורת נעימה, שתמשיך, זה נעים, זה מרגיע,
שתמשיך. סיוון פותחת את כפתורי הג'ינס שלי, מגע האצבעות באיבר
המין דרך התחתונים מעביר בי צמרמורת נעימה, אני מרגיש את
התנועה שלו כאשר הוא מזדקר. סיוון נעצרת, מרחיקה את הידיים,
אני מביט בחזה, היא מתיישבת, מסמנת לי לרדת אחריה, גם אני
מתיישב. העשב מרעיש כשאני נשכב עליו, סיוון חולצת את הנעליים
שלי, מושכת ממני את הג'ינס, אני נשאר בתחתונים, היא מביטה בי,
רק שלא תפסיק, אני רוצה לשכב איתה. אני צריך את המגע הזה
עכשיו. היא נשכבת לידי ומלטפת לי את הגב, צמרמורת עוטפת אותי.
סיוון נצמדת אלי, מגע הג'ינס שלה לא נעים לי, אני מתרחק מעט,
נלחם בחגורה שלה. היא מתיישבת, חולצת נעליים, ומפשילה באיטיות
את הג'ינס שלה. הרגליים שלה לבנות כמו יתר הגוף. הרגליים
ארוכות, שריר הארבע ראשי חזק, גם היא רצה, או לפחות עושה כושר
המחזק את שרירי הרגליים. זה לא מפריע לי. אני נצמד אליה, עכשיו
המגע נעים. אני רוכן מעליה. "רואי" היא אומרת, אולי שואלת. אני
מחייך אליה, היא מחזירה חיוך. סיוון מורידה את התחתונים שלי,
מגע העלים היבשים גורם אי נוחות בתחת, היא מורידה גם את
התחתונים שלה.
"זה בטוח?"
"אני לוקחת גלולות".
ובכלל זה לא הזמן לשאול שאלות, הדמות השוכבת לידי היא היחידה
המבינה אותי, היחידה המוכנה לפרוק באיטיות את הכאב שלי, לגעת,
להרגיש, להעניק, ועכשיו גם אני מוכן להעניק, למרות הכל, גם היא
שוכבת לצידי עם הכאב שלה,  אבל אני לא יודע כיצד. מנסה לחקות
אותה, מעביר בעדינות את קצות האצבעות על עמוד השדרה שלה, היא
צוחקת, אני לא מצליח לתרגם את הצחוק הזה. אני מביט בעיניה
והצחוק נפסק. משב רוח נוסף מעביר בי צינה בכל הגוף, עתה שם לב
גם שהקרקע קרה, הצל מנע חום בשעות היום, מרגיש רעד קל בכתפיים.
נצמד לסיוון, להתחלק בחום שלה. היד שלי עוברת על הישבן שלה,
היא מקשיחה את השריר מיד עם המגע, אני מרגיש את רפיון העור.
סיוון מתהפכת מעלי, ההיפוך מכאיב לי בגב, הקרקע לא בדיוק ישרה.
אני לא אומר מילה. מעלי צרורות של עלי אקליפטוס, שאריות שמיים
ביניהם, אפשר גם לראות מספר כוכבים, סיוון משתפשת בי, לא לגמור
מוקדם, לא לגמור, אני חושב שעדיין אין חדירה, אני לא בטוח, לא
משוכנע, איך זה צריך להרגיש? כרגע זה נעים אבל זה לא, כלומר,
לא מעבר, סיוון נעה הצידה, מרפה ממני.
"אני יבשה".
"אני מבין". אני לא בטוח שאני מבין ולא בטוח שזה הדבר הנכון
להגיד. סיוון אוחזת את היד שלי, מכניסה שתי אצבעות לתוך הפה
ומלקקת אותן. היא לוקחת את היד שלי ויורדת איתה לאורך גופה,
מפנה אותה למטה לעבר הערווה שלה. המבט שלי עוקב אחר היד
המונעת, אני מחדיר בעדינות את אחת האצבעות. היא מושכת אותה
החוצה, לוקחת אותה מעט גבוה יותר, לוחצת על העור שלה, אני
מרגיש בליטה קטנה מתחת לעור, סיוון מניעה את היד שלי בתנועה
סיבובית קלה על אותה נקודה. אני מביט בעיניה, היא מחייכת, אני
משתף פעולה. זו הייתה צריכה להיות יסמין ששוכבת כאן לידי, אז
זה היה הרבה יותר טבעי, זה היה נכון, ואולי בכלל הייתי ממשיך
עם קרן לחוף בצפון הכינרת, ועכשיו אנחנו שוכבים תחת אקליפטוס
על שפת המים, ואני מענג אותה לפי רצונה, זה הרבה יותר נכון,
שני צעירים, ואולי בכלל זו אור, ואני רוכן מעל גופה הנערי,
מביט בעיניה הירוקות, נהנה מחדירה לתוך הגוף הקטן. סיוון מרפה
את המגע, נשכבת על הגב, אני נשכב מעליה, היא אוחזת בזין שלי
שהספיק בינתיים לאבד מהקשיחות, היא מרטיבה את היד ונוגעת
בעדינות בחלקו העליון. נעים לי. אני נשכב מעליה והיא מכוונת
אותו אל בין רגליה, אני בפנים. מרגיש ברטיבות הפנימית, נע
פנימה והחוצה באיטיות, מביט בעיניה לקבל אישור שבסדר, ושטוב
לה, מאט כדי לא לגמור, מחפש סימן שגם היא נהנית, אבל הפנים שלה
קפואות, אני מבחין ברטיבות תחת העיניים שלה. האם אלו הדמעות
שמקודם או אולי דמעות חדשות? אני מאט את קצב התנועה, סיוון
לוחצת מעט על הגב שלי כך שהתנועה הופכת שטוחה יותר, אני מרגיש
שפשוף חזק יותר באותו אזור שמעל איבר המין שלה. מאי מופיעה מול
עיני, נעה בין האקליפטוסים, לא עכשיו מאי, לא עכשיו, הניחי לי,
זה לא זמן טוב להגיע, "לא עכשיו".
"מה?"
"מה?" אני חוזר אחריה.
"חשבתי שאמרת משהו, תמשיך".
אני ממשיך באותה תנועה, סיוון מכווצת את הרגליים, החיכוך הופך
חזק יותר, המגע נעים יותר, אני מביט בפניה של סיוון כדי שלא
לראות אותה, לא עכשיו. אני מרגיש שזה מגיע, סיוון מניעה
באיטיות את האגן שלה מעלה מטה, אני מחפש אישור בפנים של סיוון,
לא מקבל סימן, הלחץ נפרץ בבת אחת כשאני גומר בתוכה. ממשיך
לנוע, מנסה להאריך את רגע ההנאה, מחפש סימן שגם היא נהנית,
מחפש סימן לבחון אולי גם היא גומרת, אבל מרגיש שהוא מתכווץ
בהדרגה בתוכה, והתנועה כבר לא נעימה, עתה מבחין שהוא כבר נפלט
החוצה. סיוון מחייכת אלי, יש אישור, זה בסדר. אני נשכב לצידה
על הצד, ממשיך להביט בה.
"אני לא יודע אם הייתה מאושרת בחודשיים האחרונים" אני שובר את
השתיקה.
"אני חייבת לחשוב שכן, אני חייבת".
האם לספר לה על צעידות משותפות על חוף הים? על ניצוץ מיוחד
בעיניים, היא ללא ספק פרחה בחודש האחרון, הייתי חייב לקלוט
שהיא עוברת חוויה לא רגילה, הייתי חייב להיות יותר זהיר. לפחות
היה לה רומן. אני לא חושב שזה מקל במשהו, הרי כמעט ולא הספיקה
כלום, וגם אני לא. סיוון לובשת את החזייה, אני מביט בחזה
המתכסה, היא ממהרת ללבוש את החולצה,   היא מסתובבת אלי, שותקת,
היא לובשת את התחתונים, המבט שלי מהופנט בפיסת הבד העוטף את
הישבן שלה, גם אני מתחיל להתלבש, אנחנו מתרחקים מעט אחד
מהשנייה, אני נשען על גזע אקליפטוס, סיוון מסדרת את השיער,
מוציאה עלים שנדבקו אליו.
"אני מקווה שעכשיו אתה מבין".
אני לא ממש מבין. הכעס הופך עמום יותר, אני בטוח שהכעס יחזור,
כשאגיע הביתה, אולי כשאבין יותר, אבל עכשיו הכעס מתחלף בתחושת
רפיון של הגוף, אין בשביל מה לקום, הגוף נדבק לרצפה, כבד בהרבה
ממה שהיה רק לפני רגע. ייקח לי זמן להבין את שמרגיש. העיניים
נעצמות והשיער צרוב השמש של מאי מחליף את השיער השחור של
סיוון. מאי מחייכת אלי, מסתירה מפני סוד, לא מגלה את הסיבה
לאושר הרגעי שתפס אותה, לא משתפת אותי בחוויה, ואני לא אשתף את
נטע, לא אספר לה על סיוון, על השבעה, אשמור איתי את הסוד שלי.
יד על כתף קוטעת את המחשבות, סיוון קרובה אלי כבר מרוחקת הרבה
יותר. "אני חייבת לחשוב שכן, שהייתה מאושרת" היא אומרת בשקט,
ממתינה מספר שניות לתנועת הראש שלי, לאישור. אני לא מאשר ולא
אומר מילה. סיוון מפנה ממני במהירות את המבט, מתרוממת וממהרת
להתרחק ממני. אני עוקב אחריה מתרחקת במהירות לעובי החורשה, לא
מביטה לאחור. ואני ריק. קר לי. אני לא בטוח אם זו הטמפרטורה,
הקיץ אומנם נגמר אבל אני לא זוכר שהלילות הקודמים היו כה קרים.
מרים את הגוף לישיבה, נשען על גזע האקליפטוס. הגוף רועד, עדיין
בוהה בגב של סיוון המתרחקת, הצעדים שלה ארוכים, מהירים, היא
עולה על שביל קטן שמחזיר אותה אל הרחוב, אל החיים. שוב העיניים
נעצמות, אני מרגיש את הבכי העומד לפרוץ, לא עכשיו, לא עכשיו,
עוד לא, לא כאן. הידיים מרימות את הגוף, המבט מחפש את הדרך אל
אותו שביל. את הדרך חזרה.




תודה לשרה רשף, נטע חוטר ושפרה האפרתי  על עזרה רבה וביקורת
בונה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שאני אשפשף? מה
פתאום! יש לי
סילית!

(ועוד מתוך
הפרסומת שהכי
תיעבנו)


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/3/05 4:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי טל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה