נכתב בין הפסקות חשמל...

חושך.
לחצתי על המפסק ופיצוץ קל נשמע.
"אאאווווווףףףף", התלוננתי בקול.
מנורת התקרה נשרפה ואין לי אחת להחלפה.
הוא עמד מאחוריי, בפתח, מלמל משהו על האפילה הפתאומית ונישק את
צווארי. לא הייתי צריכה לשמוע את המשפט כדי להבין למה התכוון.

חושך.
נכנסנו לחדרי והדלקתי במהירות את מנורת השולחן.
אור צהוב, חולני, מילא את החדר. נשאתי מבטי לתקרה והבטתי
בתרעומת בנורת הפלורוסנט שביצעה פעולת התאבדות מתוחכמת על מנת
למנוע את אורה מאיתנו.
"יש לך נורה אחרת?" הוא הצביע על התקרה.
"לא", נאנחתי.
הוא התיישב על כיסא ואני כווננתי את נורת השולחן כדי שתאיר קצת
מסביב, האור שלה הטיל צללים בכל פינה, זה לא היה אור נקי - לא
כמו אורה הלבן של נורת הפלורוסנט.

צעקתי.
טוב... לא ממש צעקתי, זו הייתה מעין חצי-צעקה, כזאת של
חצי-הפתעה, מאחר וכמעט ציפיתי שזה מה שיקרה.
מכירים את ההרגשה הזו? שאתם יודעים שמשהו רע הולך לקרות ולא
משנה מה תעשו - כמה מהירים תהיו, כמה חזקים - לא תצליחו לעצור
את גלגלי הגורל המסתובבים?
ככה הרגשתי כשראיתי את מנורת השולחן שלי עומדת ליפול. היא נטתה
בזווית מוזרה, התנודדה לה, ונפלה אל הרצפה באיטיות מתסכלת -
כזו שמתגרה בכם, שמציעה לכם לפרוש שתי ידיים קדימה ולמנוע את
האסון, אך אתם אף פעם לא מספיקים - זה תמיד מאוחר מדי.
הנורה התנפצה לרסיסים - ואני צעקתי.

חושך.
הוא פנה לפתוח את התריסים ואלומות אור קטנות הסתננו בעד החלון
הפתוח מפנס הרחוב.
פניתי להרים את המנורה ולבדוק את חומרת הנזק.
שמעתי קריאה מאחורי. הוא כעס.
"מה את עושה? את יחפה!"
כמובן שהתעלמתי ורכנתי לאסוף את רסיסי הזכוכית עם איזו חתיכת
נייר שלקחתי לידי. הוא, מצידו, הפציר בי שוב ושוב לחדול,
להתרחק מהמקום ולהביא מטאטא.
בסופו של דבר הגעתי להכרה באנושיותי ובפחד שלי מכאב, אז קמתי
ויצאתי מהחדר לפני שאיזה רסיס זכוכית יחליט לחדור אל כף רגלי
ויגרום לי לדמם על כל הרצפה.
"אין לי אור", לחשתי לעצמי ודמעות עלו בעיניי, אלוהים יודע
למה.
בחיי שזה היה מייאש. מה אני אמורה לעשות ללא אור? איך אני
אמורה לתפקד?

הוא יצא מהחדר ועקף אותי.
אני עוד עמדתי במקומי, שוקעת ברחמים עצמיים כשהוא חזר עם יעה
בידו. פיניתי לו את הדרך, אך במקום לחזור לאפילה, הוא נעמד
במקומו והביט לתוך עיניי.
"לא קרה כלום", אמר בחצי חיוך, וליטף את פניי עם היד שלא אחזה
ביעה. הוא חיכה עד שראה את ההבנה בעיניי ורק אז שב אל החדר.
שלוש מילים. זה הכול. פשוטות, קצרות, עצה לחיים. לפתע המצב
באמת לא היה כזה נורא. פתאום יכולתי להתמודד, כי - אחרי הכול -
בעצם "לא קרה כלום".
עכשיו, אחרי שנורת התקרה נשרפה לה ומנורת השולחן ביצעה נפילה
חופשית ממנו, נשאר לי רק מקור אור אחד בחדרי הקטן.
הצצתי פנימה והוא היה שם - רכון בחושך, מתקן את מה שעשיתי,
אוסף את הזכוכיות המנופצות.
"אני יכולה להיכנס?"
הוא העביר יד על הרצפה, בדיקה אחרונה שכזו, והנהן בראשו
לחיוב.
הפנס ברחוב החל להבהב ולפתע, לתדהמתנו, נכבה.

חושך.
הייאוש כמעט שב אליי כששמעתי את קול צחוקו.
חיוך התפשט על שפתיי וגיחוך או שניים נפלטו מפי. עד מהרה שנינו
צחקנו, אוחזים בבטננו, עינינו דומעות. השכנים ודאי חשבו
שהשתגענו.
צחוקי דעך לאיטו, אך מצב רוחי המרומם נשאר בעינו.
עיניי התרגלו לחשיכה וראיתי את דמותו ניצבת מולי, מחייכת.
מחשבתי נדדה רק אליו, אל כמה טוב זה שהוא שם, לאסוף את
הרסיסים, לאחות את השברים, להציל אותי מעצמי. בושתי על התלות
המטופשת שלי בכל האורות המלאכותיים האלה, בחשיבות המיותרת
שהענקתי להם, והתפלאתי - לא הצלחתי להבין איך יכולתי להרגיש
בחשיכה מסביבי אם במשך כל הזמן הזה, ממש לצידי היה מקור אור כה
גדול.