הסיפור אמיתי, כולו.

חזרתי ממסיבת יום הולדת ממש מצוינת בבית ריק, בלי אלכוהול, סתם
אנשים שמחים...
פגשתי שם את ההיא שאני כל כך אוהב, את שירה שלי, שנשמה לי על
הצוואר בשנתה כל הדרך חזרה באוטובוס, היא מדהימה.
ירדתי בתחנה המרכזית תל אביב, התקשרתי לאבא שלי לברר אם הוא
יכול לאסוף אותי, הקול מהצד השני של הפלאפון שאל בסימפטיה
אבהית-חברית משהו איך היה.. עניתי תשובה מספקת לו ולעצמי -
ברור שהיה טוב.
האופציות שעלו היו שתיים - לחכות שעה בתחנה המרכזית, ואחר כך
סתם להשתעמם בישיבת עסקים חשובה של אבא שלי עם סיני אחד ועוד
מישהו שעושה המון רעש, או לתפוס אוטובוס הביתה...
אני משער שעל פי התיאורים של הישיבה הבנתם במה בחרתי, ואני
רוצה להסביר את עצמי...
אם יש מקום, שבאמת אני אוהב להיות בו, זו התחנה המרכזית תל
אביב... אני, מושבניק קטן שכל היום יושב על פיסת הדשא הראשונה
שיש בטווח ראייה, נפגש עם כולם, אבל באמת כולם, כל הסוגים...
הסתובבתי במפלס האוטובוסים של אגד, בערך רבע שעה, בסופו של דבר
החלטתי להמשיך ללכת עד שיהיה קיר, ושם למצוא את עצמי (או לפחות
לחפש)... מסתבר שלקיר המבוקש הייתה דבוקה התחנה האחרונה בשורה,
התחנה לאילת... המון ספסלים עקומים למדיי...  כל מני אנשים,
אחד דתי עם כינור, אמא עם ילדים שמחים שחיכו לאוטובוס, איש עם
מזוודה גדולה...
הוצאתי את הגיטרה המקומטת שלי, ישבתי וניסיתי ליישם כמה שטויות
שניב לימד אותי, אפילו עם הצלחה מסוימת...

אני יליד 87... לא כל כך יפה... שמח.
אתם יודעים, אחד שמאמין בלחייך מהחלטה, בלי סיבות...
מנסה בכל אופן... אממ, וגם לא ממש יודע לנגן בגיטרה, אגב.

חייכתי לכיוון לילד שזרק מבטים סקרניים לגבי הגיטרה, ניסיתי
לנחש איזה שיר הוא יכיר, בתקווה שהוא יצליח איכשהו ליהנות
מהמוזיקה... אחרי כמה כישלונות כוזבים מתוך אוצר השירים
המצומצם שלי, חזרתי לנסות את האקורד המושהה שניב לימד אותי...
הילד קם והלך, עם שאר המשפחה...
בסופו של דבר, הגיע האוטובוס האחרון לאילת... כולם הלכו...
נשארתי לבד על ספסל הברזל, מסתכל על איש צוות שנוסע ברכב סבלות
מוזר של המקום...
אם נשארתם איתי עד לחלק הזה של הסיפור, תודה.

עכשיו אני אספר לכם על אחד האנשים היותר מדהימים שפגשתי... ספק
אם תבינו,
גם לי לקח זמן...
אחרי שרוב התחנה הייתה ריקה, בא והתיישב לידי איש, ממוצא רוסי,
נראה בערך בן 25...
בנאדם יפה אם תשאלו אותי...
התיישב והסתכל עלי מנגן, עשיתי חצי סיבוב לכיוונו, הנהנתי
בצורה הכי סימפטית שיכלתי לגייס מתוך העייפות שהייתה עליי.
בשלב מסוים הוא התרחק קלות ושקע בתוך עצמו, היה לו כובע בד
גדול, והוא שם את הידיים על הפנים.
הפסקתי לנגן, הנחתי את הגיטרה, הוא הזדקף קצת והציג את עצמו
בשם שלא הצלחתי לזכור,
שאלתי אותו אם הוא בדרך הביתה מהסוף שבוע, הוא אמר בקול מאושש
שאין לו בית.
בשלב הזה מה שעבר בראש שלי זה שהוא רוצה כסף או משהו, בדיעבד
אני מתבייש במחשבה הזאת.
שאלתי אותו בדרך לאן הוא, הוא ענה שהוא בדרך לעבודה שלו על ים
המלח,למרות שהוא לא נראה ממהר לשם...

שמונה חודשים הוא בארץ, עלה מרוסיה, איכשהו השגרירות דפקה אותו
ולא הביאה לו את החינוך שהובטח לו בארץ...
והוא בן 19... שנה וחצי גדול ממני... יכלתי לשחק איתו כדורסל
אם הוא היה מהמושב שלי, יכולנו לצאת בערבים...
לא הייתי יכול לנחש את הגיל הזה. הוא נראה כל כך מותש, לא
האמנתי שילד בן 19, יותר מפעמיים מכות וסקס בחיים שלו, יכל
לעבור משהו יותר רציני בזמן הזה. הוא עבר הרבה יותר.
כל השיחה בינינו הייתה קשה, העברית שלו הייתה קצת קשה להבנה,
הוא סיפר לי שהוא הגיע לארץ,
ואחרי שלא קיבל את התמיכה והלימוד שהובטחו לו התחיל לעבוד...
בפשטות כזאת...
הוא לא דיבר איתי כאילו הוא ברח מאיזה כותרת בעיתון, הוא סתם
סיפר לי מי הוא, בפשטות, בכנות...
המשפחה שלו ברוסיה, וגם החברה שיוצא לו לדבר עליה בחוסר
סימפטיה כמה פעמים בשיחה...
שאלתי אותו אם ההורים רוצים לבוא לארץ הוא אמר שלא, וכששאלתי
אם הוא רוצה לחזור אליהם,
הוא כמעט נעלב... איך שנכנסנו לתוך השיחה, הבנתי שהמצב שהבן
אדם שיושב לידי נמצא פה,
בניגוד לאסוציאטיבות הרגילות, הוא בגלל שהוא עשה את הדברים הכי
נכונים, בחר את ההחלטות הכי יפות שאפשר...
הדבר הזה כאב לי מאוד אחרי המפגש... שבן אדם עושה בכוחות עצמו
את הדבר שהוא מאמין שהוא צריך לעשות, ופשוט רע לו.
השיחה זרמה ודיברנו על המצב בארץ... המדינה לא דורשת ממנו
להתגייס, אבל הוא באמת רוצה...
ולא כדי להיות חלק מהעדר, כמו הרוב המוחלט של המתבגרים הנלהבים
שנשאבים פנימה,
הוא אמר לי שהמצב מפריע לו ושהוא רוצה לנסות לעזור לעשות משהו
בקשר לזה...
הוא אמר שהוא פה כי לכאן הוא מרגיש שייך לפה, ושהוא רוצה להקים
כאן משפחה ולעזור,
חשבתי... כמה מאתנו פה בשביל זה?

הוא שאל אם אני רוצה לראות תמונה של ההורים שלו, הוא שלף פנקס
תמונות קטן מעור, פתח אותו בעמוד הראשון, הסתכל עליו שנייה,
סגר אותו. שמתי לב שהוא בוכה, שנאתי את עצמי שאני לא עושה כלום
חוץ מלשים לו יד על הכתף.
הוא כבש את הבכי אחרי כמה פעמים שהוא ניסה לפתוח את הפנקס,
הראה לי את העמוד הראשון, בו עמדו שני ההורים שלו, רשמיים
ומחויכים... שאלתי אותו באיזה תכיפות הוא מדבר איתם, הוא אמר
שאין לו איך... הדבר שנראה לי הכי טריוויאלי, כמו להרים טלפון
למישהו, לא התאפשר לו בשמונת החודשים האחרונים...
מה שהכי הדהים אותי, זה שמתוך ניסיון לנחם אותו, זרקתי המון
האשמות על כל מיני גופים ואנשים...
אמרתי שהמדינה מתייחסת רע, ושהשגרירות לא תומכת, ושהישראלים
חושבים רק על עצמם...
הוא פשוט לא הסכים... רוב מה שהיה לו לומר זה שפשוט הם לפעמים
לא מבינים...
הכאב הכי גדול שלו דווקא עלה כשהוא סיפר לי על שני חברה שגם
עלו, בטח איזה חודש לפניו, מרוסיה, הם התייחסו אליו רע
ובהתנשאות... בגלל הנסיבות לא יצא לו למצוא חברים פה, בכל מצב
שניסיתי לשים את עצמי במקום שלו, פשוט לא הייתי יכול להמשיך.
והוא אומר שזה עניין של זמן, ושעוד שנה שנתיים הוא יסתדר...

הסיפור הוא לא מחאה או טענה או ביקורת לאף אחד...
מה שלמדתי הוא לתת לבן אדם את ההנהון הזה, את המחווה שתגרום לו
להתקרב ולדבר...
ומנגד, עד עכשיו (חודש וחצי אחרי) אני לא מבין, איך זה שבן אדם
עשה פשוט את הדבר הכי מדהים ונכון שאפשר, ופשוט אין לו סיבה
אחת מלמעלה להיות שמח, אין לו שום דבר להיאחז בו...
אם מה שעובר לכם בראש זה המספרים מהחדשות, והסטטיסטיקה הגורפת,
כדאי שגם אתם תשבו איתו...
הוא לא 20% חסרי בית, הוא לא 32% עלייה רוסית עם בעיות קליטה,
ונכון, הוא לא היחידי שרע לו,
למרות שהוא האחרון שמגיע לו. בשבילו, זה מאה אחוז. זה החיים.
ואני? אני חרא. כשאבא שלי התקשר לא מצאתי פתרון, נפרדתי ממנו,
קמתי והלכתי.
ואני אפילו לא זוכר את השם שלו.