הוא יושב בצד וסופר את השניות עד שייגמר. אבל גם אחרי שזה נגמר
אין לו לאן ללכת, אז הוא ממשיך לחכות. השניות הופכות לדקות,
הדקות לשעות, והוא עוד יושב ובוהה בתקרה. זה נגמר, הוא מעביר
את סוף השנה הזו בדיוק כמו שהעביר את סוף השנה שעברה, וזאת
שלפניה. הוא עושה חשבון נפש, אבל שואל את עצמו על מה. מה הוא
עשה השנה ששווה חשבון נפש? מה זה בכלל חשבון נפש ומה זה שונה
מכל שאר החשבונות שהוא מנהל בעבודה?
הוא מצא עבודה השנה. אמא שלו אומרת שבגיל 27 באמת הגיע הזמן
שהוא ישתקע, אבל היא לא מבינה כלום. מבחינתה הוא כבר היה צריך
להיות נשוי עם 2 ילדים. הוא ידע שיקח זמן עד שהמערכת תבלע גם
אותו, אבל הוא ידע שזה ייקרה בסוף.
אחרי משהו שהרגיש כמו נצח של לימודים הוא פנה לטייל. הוא החליט
שהזמן שלו יקר מדי בכדי להעביר אותו כמו כל האנשים בשגרה
משעממת ועולם עייף מעצמו. הוא התחיל בהודו, אפילו לא נגע
בסמים, זה הגעיל אותו. טוב, אולי רק פעם אחת, מאחורי המסעדה של
בני, ישראלי שנסע להודו כדי למצוא את עצמו. היום הוא מנהל
מסעדה ודופק את הראש אולי פעמיים ביום.
הוא המשיך לדרום אמריקה. קרנבלים, תרבויות עתיקות, שבטים
מוזרים, הכל הוא ראה. הטיולים שהוא עשה על ההרים וביערות הגשם
היו מדהימים, אבל גם זה נגמר, בסוף תמיד צריך לחזור. לחזור
הביתה, לחיות חיי שגרה שנבנו בשבילו על ידי המערכת. הוא רצה
להוכיח שאמא שלו טועה, שהוא יכול להעביר את החיים שלו בעבודות
מזדמנות, אבל בתוכו הוא ידע שהיא צודקת.
עכשיו הוא שוכב לו במיטה וחושב על החיים. כמו בכל שנה. אבל
הפעם משהו היה שונה. משהו בעובדה שהוא חזר לשגרה, שהוא סתם עוד
בורג בעולם הזה העיק עליו כמו סלע על הלב. "מסתבר שאי אפשר
לברוח מהחיים הפשוטים וחסרי התכלית", הוא חייך לעצמו. אם לא
היה מחייך היה בוכה.
הוא חשב על המילה אהבה. הוא לא אהב לחשוב על אותה מילה, היא
העלתה בו זכרונות שהוא העדיף לשכוח. אולי הפעם היחידה שהוא לא
חיפש מוצא מהחיים. הוא לא האמין שאותה מערכת שמייצרת אנשי
מכונה כל כך עלובים, יכולה לייצר משהו כל כך מושלם. אבל כמו כל
אדם שנכנס לחייו לפניה ואחריה, גם היא עזבה מאותה סיבה. הוא לא
היה מוכן לוותר על החיים שלו. הוא לא היה מוכן להיות כמו אותם
האנשים שמתעוררים בבוקר ועושים אותו דבר בכל יום רק כדי ללכת
לישון בלילה בידיעה שאם הם לא היו אז היה מישהו אחר.
הוא לא הבין איך אדם יכול להנות מחיים כמו מכונה. אבל הוא נהפך
לאחד מהם. עכשיו הוא מנהל חשבונות, אבל את חשבון הנפש שלו הוא
לא מצליח לעשות. הוא לא מבין מה גרם לו להכנע למערכת. אולי זה
היה הדבר ההוא שכולם מתעסקים בו כל הזמן. אותן פיסות נייר עם
פרצופים של אנשים כביכול חשובים שהמערכת המציאה בשביל לכבול את
האנשים אליה, כי בלעדיהן אי אפשר להסתדר בחיים.
הוא קם עכשיו כל יום בבוקר. מגיע לעבודה ב8 בבוקר בדיוק. הוא
אף פעם לא מאחר. הוא עובד באותה עבודה כבר שמונה חודשים, והוא
לא אחר פעם אחת. הוא היה עובד מצטיין. בלימודים, תמיד אמרו לו
שהוא יגיע רחוק. עכשיו הוא כבר מועמד לקידום, והוא מתחיל לקבל
חלומות אחרים. חלומות בהן הוא רואה  עצמו מתגלגל בתוך ערימה של
שטרות ומאושר עד הגג. זה עשה לו בחילה. הוא היה מתעורר באמצע
הלילה כאילו התעורר מהסיוט הכי נוראי בעולם. אבל עכשיו הוא
בפנים, הוא חלק מזה והוא לא יכול לצאת. הוא הלך לאיבוד בחיים
של עצמו מנסה נואשות לחפש מוצא מהמבוך הזה שנקרא שגרה
יומיומית.  
12 דקות אחרי חצות, אפילו נשיקת השנה הטובה הכי ארוכה בעולם
בטח נגמרה כבר. אלפי אנשים מאושרים נמצאים בכל מקום בילוי
אפשרי. והוא בשלו, מנסה להיות שונה, עושה את חשבון הנפש שלו
ומנסה להבין איפה הוא טעה. לפחות עכשיו שהוא כבר חלק מהכל,
אולי יש רק דבר אחד שיכול להוריד מעט מהדיכאון. היא אמרה
שכשהוא יתבגר, שיתקשר אליה. עכשיו הוא כבר "בוגר". אז מחר הוא
מרים את הטלפון ומקווה שבשנה הבאה כשהוא ישכב במיטה מדוכדך
מהתנהלות העולם, הוא יביט לצידו, וימצא קרן אור, וכל פעם שהוא
יסתכל עליה, הוא יוכל להרגיש שהחיים הם אולי לא בזבוז כל כך
גדול של זמן. אולי אז הוא קצת פחות ישנא את עצמו על שהפך לחלק
מהמערכת.