היא הייתה יפה. אבל לא מהיפה של הדוגמניות שרואים בטלויזיה
ובמגזינים האלה. היא הייתה יפה מהסוג האחר, מהסוג שכשאתה מסתכל
עליהן, אתה נמס. מאלה שאתה לא יכול להבין מה זה, אבל זה פשוט
יופי. פשוט משהו שקשה להוריד ממנו את העיניים.
היא הייתה נכנסת לבית הקפה כל יום, לפעמים אפילו פעמיים. זה
היה הרגע הכי טוב ביום שלי. כשהיא הייתה נכנסת פעמיים, הייתי
יודע שזה יום מיוחד. אדם כזה לא הרבה רואים כל יום. אבל
כשרואים אותה פעמיים ביום, יודעים שיש מזל. קשה לי לתאר אותה
במילים, זה לא משהו שמתארים במילים. אני אפילו לא חושב שכולם
רואים את היופי שבה. איכשהו, כשאני רואה אותה שם, אני היחיד
שמפסיק את הניקוי, המזיגה או לא משנה מה שאני עושה. אני היחיד
שהלב שלו פתאום מפסיק לעבוד.
היא הייתה באה לפה לפני העבודה, בדרך כלל כשאני במשמרת בבר. אז
לא יצא לי להיות מלצר שלה או משהו. מצד אחד זה מזל, כי ידעתי
שלא הייתי יכול לפתוח את הפה בלי להגיד לה משהו מטומטם. אבל
יום אחד החלטתי לנסות. ביקשתי מדני שיכפה עלי בבר ואני אהיה
המלצר שלה במקומו. הוא הסכים, אני לא יודע למה, אני לא הייתי
מסכים אם הייתי הוא.
החלטתי שאני אדבר איתה, שאני אנסה להיות מצחיק. הגעתי לשלוחן
שלה, שאלתי אותה אם היא תרצה משהו. היא אמרה לי שהיא רוצה כוס
קפוצ'ינו, שזאת ההתמחות שלנו. הקול שלה הרגיע אותי. זה היה
הקול הכי יפה ששמעתי בחיים. ידעתי שאני חייב להגיד לה משהו.
לפני שהלכתי, היא שאלה אותי איפה דני, שהיה המלצר הרגיל שלה.
אמרתי לה שהוא בבר, התחלפנו במשמרות כי רציתי להכיר אותה. זה
היה מאותם הרגעים שהנפש שלי יצאה מהגוף וראתה את הסיטואציה
בגוף שלישי, מנסה שלא לצחוק על משפט ההתחלה הגרוע בהסטוריה.
אני לא מאמין שאמרתי את זה. אני אדם רגיל, לא מיוחד, אז מה
גורם לי לחשוב שהאישה הכי יפה שראיתי בחיים שלי תרצה להכיר
אותי?
באותו ערב כבר הספקנו לצאת. הלכנו לראות איזה סרט. אני אפילו
לא שמתי לב איזה, כי פשוט לא האמנתי שאני שם עם האישה הכי יפה
בעולם. אחרי זה הלכנו לארוחת ערב, ואז לבית שלה. היא שאלה אותי
אם אני רוצה לעלות. הייתי המום, ברור שהסכמתי. החניתי את
המכונית ועלינו למעלה. זה היה הלילה הכי מדהים בחיי.
כשהתעוררתי, היא עדיין ישנה. השארתי לה פתק שאני אהיה בבית
הקפה כי יש לי משמרת כפולה. ידעתי שהיא תבוא. היא תמיד באה.
דני שאל אותי אם אני רוצה להחליף איתו שוב. אמרתי שלא. ידעתי
מה אני עושה.
היא נכנסה, ראתה אותי ליד הבר, באה לכיוון שלי והתיישבה שם.
דני זרק לי קריצה. היא אמרה שאתמול בלילה היה מדהים ושנצא שוב
היום. אמרתי לה שאני מסיים את המשמרת ב8, היא אמרה שהיא מסיימת
לעבוד ב9 וחצי כי היא צריכה להגן על איזה שחקן כדורגל בבית
משפט.
עד עשר וחצי הייתי איתה שוב. היה אפילו יותר טוב מפעם שעברה.
היא באמת האישה הכי יפה בעולם. לא כמו הדוגמניות. היא הדבר
האמיתי. למרות שאף אחד חוץ ממני לא מבין אותי, היא כן. נפגשנו
שוב כמעט כל יום בשבוע. אחרי חודשיים כבר עברנו לגור ביחד.
אהבתי אותה, אף פעם לא אמרתי לה את זה, אבל אהבתי אותה. בכל
ליבי. אני לא מבין מה הייתה הבעיה?
יום אחד שכבנו במיטה, מחובקים. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.
גם אני אוהב אותה. זה מה שרציתי להגיד. פתחתי את הפה ואמרתי:
"אני לא חושב שכדאי שנפגש שוב". הנפש שלי שוב יצאה מהגוף
להתבונן מהצד כלא מאמינה. כשאני משחזר את זה שוב ושוב בראש,
אני עדיין חושב שאמרתי לה שאני אוהב אותה. אני יודע שזה לא מה
שאמרתי, אבל איכשהו זה נשמע לי דומה. היא יצאה מהמיטה, והזמינה
מונית לעבודה. ניסיתי לעצור אותה אבל זה לא עבד. היא אמרה משהו
על זה שיש לי בעיה של מחויבות או משהו כזה, ואז היא הלכה.
למחרת ידיד שלה בא לאסוף את כל הדברים שלה למשאית. בקשתי ממנו
שיגיד לה משהו בשמי, אבל הוא אמר שהיא לא רוצה לשמוע ממני יותר
בחיים. ניסיתי גם להתקשר, אבל היא החליפה מספר.
אני עדיין עובד בבית הקפה. עברו כבר שישה חודשים, אני עדיין
מדי פעם מציץ לעבר השולחן הקבוע שלה. למרות שהיא לא יושבת שם,
אני עוצם את העיניים, פוקח אותן ורואה אותה. היא שותה את
הקפוצ'ינו שלה. היא כל כך יפה, אבל לא מהיופי של הדוגמניות.
מהיופי שממיס אנשים, או אולי רק אותי. ואני נתתי לה ללכת. אני
נתתי לאישה הכי יפה בעולם ללכת רק כי לא יכלתי להגיד מילים
פשוטות כמו: "אני אוהב אותך".