"הותקלת!"
נשק לתלה צוואר, תיק נזרק אחורה, רעש ה-M16 הנדרך, עין בין
המטרות, נצרה לבודדת, אצבע על ההדק ו-
בום!
5.56 מילימטר של עופרת חוצים את ראשו של חייל המטרה שאמור
להיות בכלל מחבל. מוחי טעון בריכוז המטווח: צלילו החלול של
התרמיל בנופלו לקרקע, העשן האפור הדליל שנושא עימו את ריח אבק
השריפה, הנשק הנהדף אל הכתף, המטרה מולי, אין קול ורחש סביב
פרט למטווח האישי שלי...
בום!
אני יורה בריכוז מושלם וכדור נוסף מפלח את המטרה, הפעם בחזה.
איש הקרטון לא נע ולא זע, כאילו לא פגעו בו הרגע שני קליעי
רובה סער M16. הוא מבצע את תפקידו בעולם: חייל קרטון, מטרה,
רכוש צה"ל צבוע מדי זית.
יורדת למצב כריעה, מכוונת שוב אל המטרה-
בום!
בחזי מליון מועקות. מועקות הנשק והצעקות הבלתי פוסקות להימתח,
מועקות של יום שקצוב כולו בזמנים שיש להקריאם. מועקת הכלא
הצבאי הזה המוקף גדרות תיל. המועקה שבהסתרת שגעוני מהבנות
האחרות באוהל, מועקת המסכות, המשחקים, משחק התפקידים של להיות
חיילת, והמפקדים משחקים בלהיות קצינים. כולם משחקים בלא להיות
בני אדם, לא צוחקים, משחקים בחיילים.
בום!
את ראשי הטעון מחשבות מפלח כדור הזיות. הוא מוחק כל הגיון
ולוגיקה, שובר כל מוסכמות רציונליות. הבכי מתפרץ ונהר דמעות
נובע ממני ומציף את גופי, נשמתי, סביבתי. מחי הופך פרוק מכל
מחשבות הגיון, דמיונות דרור ממלאים אותו וההזיות הופכות
למציאותיות יותר ויותר. אני ממשיכה בהרג העצמי הזה, נכנסת בין
הכוונות ומכוונת ישר ללבה של מטרת החיילת שלי.
בום!
קליע נחושת קטן פוגע בעוצמה בליבי, פגיעה ישירה.
דבר כה קטן, 5.56 מילימטר של היסוד Cu.
4 גרם של חומר בעל תכונות מתכתיות חודר אל לבי ומשתקהו.
כיצד זה ודבר כה פעוט יכול ליטול חיים?
חלומותיי, תקוותיי ורצונותיי צונחים פוסקים מלפעום.
חייל הקרטון רכוש צה"ל נותר לעמוד. הוא חזק וחסין מכל כדור.
הוא סיים עתה את מבחנו המסכם האחרון בטירונות בסיסית לנשים
רובאות 01, הוא עבר בהצלחה את תרגיל ירי הטרמפיאדות והצליח
ליטול חיי אדם ב30 שניות קצובות.
אך אני, ההדף מושכי אחורה. ריח אבק השריפה באפי, העשן בעיניי,
צונחת כתרמיל ריק מתוכן לאדמה. אני מביטה אל השמיים המעוננים
של השקיעה: מליון צבעים מציטים אותם כמחול פרידה במיוחד בשבילי
ולהקת ציפורים דואה לה אל כיוון הים. ההזיות מציאותיות יותר
מתמיד לאחר פגיעת הכדור האחרון, ונפשי עפה לה אל השמיים, אלי
נפנוף הכנפיים, אל הדאייה מעל זרמי האוויר החמים, אל המרחב
והטבע, אל החופש. |
