עכשיו, מזה זמן רב, הכאב יוקד בי הרבה פחות. איני נצלב עוד על
ידי שנאתי העצמית על צלב הסטנדרטים העצמיים. ובכן, לפחות לא
בנוגע אליה. מתפלא על עצמי, על שבאמת קיבלתי במלוא לבי את
העובדה, שאני לא האדם שהיא תוכל לאהוב. סיבות רבות הן לי, וקל
לי לאתרן, הרי ברור שהיא לא תרצה בי. אבל גמד האובייקטיביות
שכבר מפחד פחד מוות משנאתי העצמית, יודע להשמיע את קולו הפעם.
לכן, נאלץ אני להודות שאיני יודע באמת למה איני מספיק, אני
מניח שהיא כן יודעת. אני מניח שלעולם לא תגיד.
מפליא להרגיש את הכאב פוחת כל כך דווקא כשההבנה כל כך עמוקה,
הייתי מצפה להפך. אולי יש מצב כזה של השלמה עצמית גם כשזה
נוגע לתחום השלילי? אולי, כשיש מספיק מודעות עצמית, אולי.
ובכן, אני סוגר את דלת התקווה לחדר האהבה הזו. מה עכשיו?
ממשיך לטייל במסדרון, שהשם "מבוך" הולם אותו הרבה יותר.
לרגליי כוח רב, אחצה אלף עולמות, אך עיניי צריכות לתת לי תקווה
באופק המתקרב-מתרחק, להעניק לי דמות מסקרנת. אני דורש מהן
יותר מדי.
נפשי כרגע מנסה לקום על רגליה. מעולם הביטחון הסמוי של הרגש
הגלוי, פעם השליכה עצמה ופעם הושלכה - אל תוך העולם של הסקרנות
החמקמקה שפניה הפכפכות כים סוער. בניסיונותיה, היא משאירה
אחריה שובל של שברי נפשות אחרות, שהלכו שבי אחריה. אני מניח
שהן לא מבינות שאין בה מן המושך, אך לשכנע זה בהחלט לא תפקידי.
קשה מאוד לשמור על מבט קדימה כאשר השברים שמאחורה כל כך
דוקרים אף כשהם רחוקים, היא מסובבת ראשה, מתקשה להתקדם. כיצד
ניתן להתקדם למרות כאבם של אחרים? זו אינה דרכי. אך גם לא
להסתתר במחסה של ביטחון מזויף ורגש לא קיים, לא, זו לא דרכי.
כיצד יכול אני לחפש אחר הרגש, כאשר ההתחשבות כל כך חשובה לי?
אמנות החיפוש, חדשה לי, זרה לי. בעיקר, אני יודע לאהוב.
לאהוב כמו שילד קטן יודע לחלום על אהבה, אני הוא המגשים. אני
הוא האוהב. אני הוא זה שאוהב כפי שמייחל, כפי שאחרים מייחלים.
"מתי מתי, אני יאהב?". קל להסתתר תחת זרועותיהם של מילים
שנכתבו על ידי אחרים, כך אנו מנצלים את המשמעות וחומקים
מהאחריות, או לפחות כך אנחנו חושבים.
מעניין מה הייתה חושבת הנפש היחידה, שאני באמת מרגיש את אהבתה,
שאני באמת לא יודע לפקפק באהבתה. מה הייתה חושבת על זה, שהיא
אכן היחידה. אך זו אהבה שדומה לזו של אחות קטנה, כפי ששלי
אליה - דומה לזו של אח גדול. חלילה אמעיט בערכה, אותה אני
מוקיר. רק אותה יש לי להוקיר בביטחון מלא. הזמנים עמה, הכאב
מדיר נוכחותו מהם. רגלי הכאב חלשות מכדי לעמוד בפני חיבוק
אהבתה ושלוות חיוכה, ואני נרגע.
ומה עם הרומנטיקה? היא שוכנת בי. לעולם תשכון, לעולם הבערה
תמשיך בחום שלעיתים יודע לשרוף מעט. לעיתים, לא מעט.
אהיה נועז, ואקרא לאהבתי ריקוד. וכל שאני יכול להבטיח -
שאם תושיטי לידי את היד הנכונה ותדעי לסחרר מותניי,
לעולם נסתחרר יחד.
התרצי לרקוד? |
