בלב שלך יש סתיו,
לכן מעיניך נושרות,
דמעות קרות על אהבה יבשה.
ורגלייך מנסות לברוח,
מכל מה שניסית לשכוח,
אבל הן קבורות עמוק באדמה...

ואת בוכה,
על כל פרח שהוא קטף בך,
על כל חלום שהוא קבר לך,
על כל אור שהוא הותיר מעומעם.
ואת רוצה,
להעלם באור הירח,
להיות חרשת כשהוא קורא לך,
ולא לאהוב עוד לעולם.

מחפשת רגעים של אושר,
מתחת כל אותם,
אבנים של אכזבה.
איך יכלת לעשות,
את אותה הטעות שעלתה לך ביוקר,
ולתת עוד הזדמנות, לאהבה...

ואת בוכה...

ועכשיו מה נשאר,
מאותה... חומת רגשות,
רק לבנה אחת,
שבורה וסדוקה...
וכל אותם הפרחים,
שהוא קטף כבר פרחו,
ולך שוב יש שדה,
אבל את עוד בוכה...

ואת שוב בוכה,
על כל כאב שהוא נטע בך,
על כל שלהבת שהוא כיבה לך,
על כל רגע שהתחננת להיות כמו כולם.
ואת רוצה,
רק לטבוע באור הירח,
שהוא קורא לך רק לצרוח,
שלא תאהבי עוד לעולם...