הסתכלתי למעלה. "אפילו לא כוכב אחד", חשבתי בליבי כשהשמיים
עברו במהירות על פניי, מעלה ומטה. התנדנדתי על נדנדת העץ הישנה
בגן השעשועים בפינת הרחוב וחיכיתי.
קבענו שניפגש ב-9 ועכשיו היה כבר 9 ושתי דקות, באמת שלא ידעתי
אם אני עושה את הדבר הנכון או לא אבל כבר הפסקתי לחשוב...
פעלתי כמו מכונה משומנת ביותר, בלי גמגומים ובלי טעויות.
שמעתי צעדים מתקרבים... לא יודעת איך אבל ידעתי שזה הוא, אולי
לפי גרירת הנעליים הגדולות או לפני קצב ההליכה. הלב שלי דפק
במהירות ונהיה לי קר. המכונה שעבדה מקודם בשלמות החלה חורקת
כמו הנדנדה שעליה ישבתי.
את הצל שלו כבר זיהיתי בברור. הוא בא מאחוריי, בכוונה להפתעה
אולי. הקדמתי אותו והסתובבתי אליו.
הוא נרתע אחורה מעט וחייך. "על מה רצית לדבר איתי?" שאל, ואני
בתור מכונה כבר לא פעלתי יותר. חזרתי להיות אותה ילדה מאוהבת.
בהיתי בעיניו והוא נפנף בידו כאילו להסב את תשומת ליבי. "מה?"
שאלתי בתמיהה קלה. "קבענו להיפגש כי היה לך משהו להגיד לי,
לא?" דבריו כאילו הפילו אותי חזרה למציאות. "כן", עניתי וקמתי
מהנדנדה.
התיישבנו על החול, אחד מול השנייה, והוא הסתכל עליי בעיניים
המהממות שלו, מחכה לדבריי. פתחתי את פי כדי לדבר ודבר לא יצא.
הכרחתי את עצמי לחזור להיות אותה מכונה משומנת, וכשהצלחתי
שמעתי את עצמי אומרת בברור "אני אוהבת אותך", בלי גמגומים ובלי
טעויות.
ללא מודעות עצמתי את עיניי, אולי כי פחדתי לראות את פניו או כי
פחדתי לשמוע את התשובה שתבוא, אבל עצימת העיניים לא שינתה את
העובדה שמהר מאוד הרגשתי את נשימתו החמה על פניי הקפואות מהרוח
ואת שפתיו על שפתיי.
המכונה חזרה להיות אדם בשר ודם והרגשתי טוב טוב את כל דמי בוער
בגופי בזמן אותה נשיקה.