ולא היה מבול. והעולם שתק.
(את עץ התאנה הגדול שליד גדר האבנים הישנה
כרתו אתמול. אני זוכרת: חלב תאנים עלים רטובים אחרי הגשם
ידיים מחליקות על גזע מפוספס ילדות אחרת)
הדממה הפכה למעיקה. אירופה בערה בלהבות
וסבתא שלי אבא ואמא שלה שהיו הכי. אחותה הקטנה עם
החיוך היפה. העיניים
פעם בשנה ביום שאין לו תאריך סבתא מדליקה
נר אחד של זיכרון
(ההר מאחורי השביל כמו זר. פעם הכרנו
חיפשתי מערות. רצתי בבוץ הכרתי כל עץ זית זקן וכסוף
אבנים קטנות שנתקעות בסנדלים)
היום כבר לא שואלת. יודעת: הם היו.
ילדות שלי: העצב תמיד נגע
בים אחר
חבוי. פעם בהלוויה של שכן הבנתי פתאום: היא לא בוכה
רק עליו. היו הרבה אנשים אחרים
(החורף תמיד היה קשה יותר. היינו מתכסים בשמיכות
עבות מדברים פחות מבינים יותר. בקיץ היו חברים וצחוק ריח של
עשב ספסל מתחת לעץ האגוז פסנתר רחוק)
ונח לא בנה תיבה להציל
את הנותרים
(שנים אחרי זה זרות תמידית. לא שייכת
בודקת גבול כאב אפשרויות להינצל מחפשת עליית גג ריקה
להסתתר מהחושך בפנים)
בת שמונה עשרה במשלחת לפולין
עומדת על הרציף באוושויץ
לבד מתמיד:
ורק לזכור
ורק