היא הייתה צעירה, נערה מתבגרת, שחלמה, חשבה, דמיינה ופינטזה.
היו לה הרבה שאלות, הייתה סקרנית מאוד וחיפשה תשובות, חיפשה
הרבה דברים.
ותמיד ענו לה כולם "יום אחד", "יום אחד"...
למרות שהייתה חכמה ונבונה למופת לא הבינה את פשר הדבר.
היא הייתה צעירה כזאת, נורמלית, רגילה, לא מיוחדת במיוחד,
לבדה,לבד.
הייתה סוגרת את האור ומבקשת משאלות, הייתה מחפשת דרכים למזל
טוב והגשמת מטרות.
וכשדבר לא השתנה הייתה מתכנסת בתוך עצמה, מסתגרת בחדר, בחושך
ובוכה.
לפעמים גם קצת מכאיבה לעצמה, קצת מקיאה.
אהבו אותה אנשים אהבו והיא אהבה הרבה, המון.
אבל מרוב ציפייה לאותו יום כבר לא יכלה, נטרפה דעתה, הבדידות
מבפנים אכלה אותה והיא השתגעה.

"יום אחד", "יום אחד" אולי תבינו

     את כל מה שעבר עליה...

אך כבר לא יהיה זמן להחזיר את הגלגל אחורה
כי את הפתרון שלה היא כבר מצאה
תשובה לכל השאלה הגדולה...

                                 אז...? מה נהיה?!