סמדי לוזון / נוסטלגיה לשחר |
זוכרת, שחר?
זוכרת איך הכל היה יותר פשוט פעם?
את מה שאת בעצמך הזכרת לי אתמול, את בטוח זוכרת.
שתינו יושבות מתחת לעץ, בספסל, הוויכוח העיקרי היה איפה כל אחת
תשב.
כשסידרנו את זה התחלנו לחשוב על "חיי האהבה שלנו".
כמה משעמים הם נראים אחרי שנתיים, עכשיו הם כבר לא כאלו.
אבל מי דמיין שהם יגיעו למצב כזה?
אם יכולנו אז להציץ לעכשיו, את חושבת שהיינו עושות הכל אותו
דבר?
מה את חושבת?
אני חושבת שמה שאני עושה עכשיו, קוברת את הקיץ שהיה לי, שמה על
המתנה את אהבת הילדות שלי, ומנסה להיות רגועה, מוכיח שנדפקתי
לגמריי, ושאם באמת באותם ימים ארוכים על הספסל היו נותנים לנו
תמונת מצב של היום ומשביעים אותנו לעשות הכל אותו דבר, אני
בטוח הייתי מפרה את השבועה ההיא.
אני זוכרת אותך, שחר.
שחר שנראתה לי כל כך מסתבכת עם עצמה, אולי כי התבגרת הכי מהר.
אני מהצד חשבתי שאת בדיכאון זמני, אבל בעצם התבגרת, התנסית.
למה חשבתי שאת בדיכאון?
נראה לי שמבין שלושתנו, את הכי פחות דפוקה יצאת.
נדפקנו, נדפקנו לגמרי.
איפשהו אז בשלוש שנים האלו כשהתחלנו לאבד את התמימות שלנו, ואת
שמחת החיים הכל כך פשוטה שהיתה לנו, התבגרנו?
אני הכי מוכנה לחזור לאותם שיעורי היסטוריה, שהיינו יושבות
מקדימה בצד ומשגעות את אבי המורה בקשר לדעות שלנו, וכמה שהוא
צריך לפרט יותר כי הוא לא מדייק.
וגם שהוא היה גוער בנו בסופו של דבר היינו יודעות בדיוק מתי
להסתכל אחת על השניה, ולצחוק, להיקרע מצחוק.
ועכשיו לפעמים בשיעורי היסטוריה כשאני יושבות בסוף הכיתה, כבר
לא לידך לפעמים יש בדיחה שאני יודעת אוטומטית שאני צריכה
להסתכל עלייך ולצחוק, אבל אני לא מוצאת אותך.
ואז יוצא שאני צוחקת לבד, או לא צוחקת בכלל, כי זה כבר לא
מצחיק לבד.
כשלפעמים אני לבד עם עצמי אז ישר אני בוכה, ובטח אם מישהו היה
מסכל עלי מהצד הוא היה שואל "קיבינימט, למה לעזאזל היא בוכה?"
אולי אני בוכה כי באמת ניסיתי להתבגר מהר מדי, וכשזה קרה, אני
כל כך רוצה לחזור לאותו ספסל לשבת איתך ולהגיד:
"יואו, נראה לי שהוא הסתכל עלייך".
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|