אני ניגשת אל דלפק הקבלה.
"שלום, יש ניירות מידע נוספים חוץ מאלו שקיבלתי בכניסה?"
הפקיד הזקן הניד בראשו בלי להרים אלי את עיניו
"אפשר אולי לשכור מדריך?"
הזקן החווה בידו לעבר הצומת.
"יש שם הרבה בני אנוש, את יכולה לבקש מהם לעזור לך כאוות
נפשך"
"אבל אני רוצה מישהו מנוסה! ראה..." פתחתי את תיקי לפניו "יש
לי הרבה מטבעות, אוכל לסדר לך כמה..."
"כסף לא עוזר בדרכים הללו!" הוא הרים את ראשו מספר שקרא, והפנה
אליי את מבטו.
עיניו הירוקות החודרות סתמו את פי מלשאול שאלות נוספות.

התקדמתי לעבר הצומת הרחבה וסקרתי בעיני את היושבים בצידה.
היו שם פעוטות שרק צעדו את צעדיהם הראשונות,
קשישים בעלי זקן שהסתבך בעשבים ששהו בצד הדרך,
נערות צעירות עם נטייה לעיסוק מתמיד בשערותיהן
וגברים שריריים שהשתעשעו בזריקת אבנים גדולות ותפיסתן.
אך לכולם היה דבר משותף -
כולם נראו מבולבלים כאילו היו כלואים בכלוב מפלדה, אריה שואג
לקראתם ולא נמצא בידיהם כל כלי נשק.
אך האמת שהצומת הייתה מקום די מסביר פנים לשהות בו-
עצי פרי ירוקים צמחו ליד פרחים ססגוניים,
אבנים אפורות היו מונחות בצד הדרך
ומעיין נסתר השמיע קולו מבין עשבים שוטים.

רוב האנשים ישבו על האבנים או על הצומת המחוספסת, אכלו מפירות
העץ והסתכלו סביבם בנחת.
חלקם הקטן עמד בצד הדרך, ובחן את דפי המידע בריכוז,
ומספר אנשים בודדים נראו צועדים בהיסוס לעבר אחת מהכניסות
הרבות שמובילה אליהן הצומת.
רובם בגפם, וחלק מזערי - בזוגות.
"כולם מגיעים לפה בלי שהכירו איש. חלקם מפתחים חברויות בצומת,
ולפעמים רואים אחדים מהם חוזרים לכאן ללא בן זוגם... רובם
פוגשים רעים בדרך..." שמעתי את הפקיד הזקן נאנח "ויש גם
שיוצאים בסופה ללא כל ליווי. אך אף אחד לא יצלוח את הדרך בלי
להתקרב למישהו..."
הסתובבתי לעבר הדלפק כדי לבדוק מי בר המזל שזכה להסבר קצת יותר
מדויק לגבי הדרך,
וראיתי את הפקיד קורא בקול מהעלון שהגיע אל ידי בכניסה לצומת.
"אפילו המדריך לא קרא את ההוראות" גיחכתי, ופתחתי את העלון
המתפורר.
לאחר קריאה קצרה הטחתי את העלון בכעס לרצפה "לא כתוב פה שום
דבר על בחירת הדרך או על ההישרדות בה! כתובים פה כל מני כללים
מוזרים שלא קשורים לדבר!"
"את העלון כדאי לשמור, הוא יעזור בהמשך הדרך... רק צריך לדעת
איך להשתמש בו..." נשמע שוב קולו של הפקיד הזקן.

נשמתי עמוק, והסתכלתי שוב על יושבי הצומת.
הם נראו נינוחים כל כך, רגועים וחייכניים , שכמעט והתיישבתי על
האבן הקרובה לידם....
יותר מדי רגועים.
כאשר עוצרים, אף לרגע קט - קשה מאוד להמשיך!
פתחתי שוב את העלון.
קראתי אותו פעם שלישית, רביעית וחמישית. אחרי הפעם השישית -
כבר היה לי קצה חוט.
התקדמתי לעבר שביל שלאורכו נראו עצים סבוכים ועשבים מפוזרים,
והרבה מאוד אור.
הדרך לא נראתה יפה במיוחד לעומת הדרכים שמימינה ומשאלה, שאותן
עיטרו ארמונות גדולים ושיש מפואר - אך הנחתי שזו הדרך המתאימה
לי.
אי אפשר להפסיק ללכת. ישנן סכנות, ישנם מכשולים וישנם כאלה
המוותרים ויורדים מהשביל באמצע הדרך.
אך ישנם גם אחים, אוכל שמזין את הגוף והנפש וימים שטופי שמש.
ויש גם אמונה.
עזבתי את הצומת ופניתי אל תחילת החיים.