New Stage - Go To Main Page

ניצן התמר
/
הבטחתי לך מתכון

היא עמדה ליד כיור המטבח והכניסה כלים למדיח. בחלון שמעל ניגנו
לה הציפורים מוזיקת רקע אהובה, והיא האזינה להן - כמאזינה
לקונצרט מדהים ביופיו. מידי פעם גם הביטה בחולמניות החוצה
וחיפשה מי והיכן הוא הנגן הראשי: הצופית - על השיח הקרוב?
השחרור - מעץ הברוש? הבולבול - מעץ התפוזים? העורבני? ואולי זה
אדום החזה שהבחינה בו לאחרונה, שם ליד שיחי הורדים מאחור. היא
הייתה שקועה בהאזנה הזו בצורה כה מוחלטת...

לפתע זינקה לאחור בבהלה.
החברה המתה שלה ישבה לה ליד שולחן האוכל, עם כוס קפה ביד -
ודיברה. כאילו שהיא יושבת שם כבר שעה לפחות. היא כמובן לא
הצליחה להבין על מה החברה מדברת בכלל, היא פשוט עמדה ובהתה בה
בעיניים גדולות. "מה את מסתכלת עלי ככה? כאילו נפלתי מהירח!"
שאלה החברה, "אני בסך הכל נותנת לך את המתכון לעוגה שביקשת
ממני בפעם האחרונה שדיברנו על עוגות". "אבל, אבל... את מתה כבר
חצי שנה!" ענתה לה היא לבסוף, אחרי שהצליחה למלא קצת אוויר
בריאותיה. "מה את מקשקשת!" גיחכה החברה, "הנה, תגעי בי... את
רואה את יכולה לגעת בי!". והיא אכן נגעה בה. הייתה לה יד קרה.
תמיד היו לחברה הזו ידיים קרות וזה לא היה משהו מיוחד אצלה.

אבל, בכל זאת, משום מה, היא עדיין לא השתכנעה, ואמרה: "תגעי את
בעצמך בבטן, לרגע, בבקשה". עכשיו הייתה זו החברה שהסתכלה על
היא כאילו היא נפלה מהירח, אבל בכל זאת עשתה את שנתבקשה.
להפתעתה - נכנסה היד בבטן ועברה לצד השני. כאילו לא הייתה שם
בטן בכלל. עיניה ופיה של החברה נפערו לרווחה.

היא חייכה אליה, וכדי להדגיש את דבריה הושיטה את ידה ונגעה ביד
החברה - מעבר לגב. "את רואה! אמרתי לך! את מתה כבר חצי שנה!".
החברה קימטה את מצחה, הרהרה בדבר, ולבסוף נאלצה להסכים עם היא:
"את כנראה צודקת, אז מה בעצם אני עושה פה?". "אולי..." ניסתה
היא להכניס קצת הגיון למצב, "אולי את נותנת לי מתכון לעוגה?".

אבל החברה כבר לא דיברה יותר על עוגות והמתכון נשכח ממנה
לחלוטין. היא כבר הייתה שקועה לחלוטין בבדיקה מתלהבת של גופה
החדש. ובעודה מכניסה יד לפה ולשם, וצוחקת בהתלהבות, הניפה
בקלילות רגל למעלה, קיפלה אותה לאחור והניחה אותה על הצוואר
בקלי קלות. "יה, תראי איזו גמישה אני!" אמרה להיא, "בחיים לא
הצלחתי לעשות דבר כזה! איזה כיף להיות מתה!".

היא חשבה לרגע: "זה יכול להיות?", אך מהר מאוד ניערה את ידה
וראשה כמגרשת זבוב מאפה, ופתרה את עצמה בתשובה: "מה זה כבר
משנה!". היא הצטרפה בצחוק גדול לצחוק החברה המצלצל... ובחיוך
ענק מאוזן לאוזן, התעוררה ליום חדש - עם צלצול השעון המעורר.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/12/04 20:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניצן התמר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה