כוס אמק. כולם מתפתחים. כולם חוץ ממני. אני נשארתי מאחור, יחד
עם הפאקים שלי.
ליוליה יש רגליים יפות. הזקן המוזר כתב עליה שיר כששתינו קפה.
היא התעלמה ממנו, אבל בהתחלה כשהוא פנה אליה היא חייכה אליו
בפלרטטנות סתם כדי להרגיש שווה, היא ידעה שעם כל דבר שהיא תעשה
הוא יזיל עליה ריר. היתה לו איזושהי בעיה נפשית. הוא לא הפסיק
לדבר, עד שבשלב אחד כולנו פשוט סובבנו את הראש והבנו שלא ממש
משנה לו אם נקשיב לו או לא. הרגשתי קצת לא נעים, אבל זה חלף
יחסית מהר.
המלצר בא לנקות את השולחנות. "יריב", היא קראה מהתג על החולצה
שלו, "תגן עלינו..."
הוא הרגיש גברי וחסון, ודרש מהזקן שבבקשה ייכנס פנימה, הוא
מפריע לנו.
כשיריב והזקן הלכו, נילי הסתכלה עליו ואמרה שהוא דווקא חמוד.
אתמול כשישבנו בבית קפה, היא שלחה למישהו את המספר שלה כתוב על
פתק, בשליחות מהמלצר. הרי היא כל הזמן הסתכלה במין קנאות על
יוליה שתמיד עושה מה שבא לה ומתחילה עם כל הבנים בכזאת קלות.
עכשיו את מרגישה טוב עם עצמך, אה נילי? הביטחון העצמי עלה
מהתעוזה הזאת.
היא מגחכת לעצמה... "די, היום כבר חילקתי את המספר לעוד מישהו
כשישבתי במסעדה עם יוליה לפני, בקצב הזה אני כבר לא אדע מי זה
מי..."
צחוקים איתך, נילי.
הוצאתי חצי מילה של הסכמה, כן, המלצר די חמוד, כדי להיות
משותפת בשיחה. הרי אני כבר לא דיברתי כמה זמן ועוד מעט הם
יתחילו לשאול למה אני שקטה כל כך?
יוליה פונה לנילי בחיוך, "סיפרת לה מה קרה אתמול?"
כן, אני חושבת לעצמי בראש, כבר 80 פעם בערך...
הם מתחילות להעלות חוויות מהנהג מונית שהוריד אותם באמצע
איילון, "שיווו זה היה כל כךךך מצחיק, ואז יוליה עשתה לו הלו
הלו כמו איזה ערסית, ונילי התחילה לשיר במושב האחורי שירי שלמה
ארצי, זה היה גדול..."
"די יוליה", טל רועדת מצחוק, "אני הולכת לבכות..."

ושירה? שירה אי שם בתל אביב עם יסמין, יסמין המסתורית והמגניבה
שאני ושירה צוחקות עליה, אבל סך הכל אני יודעת ששירה עדיין קצת
מעריצה אותה, לא משנה מה היא תגיד.
ואני מקנאה, אז אני יורדת עליה קצת, כדי להרגיש טוב עם עצמי.
ועכשיו כשהתקשרתי אלייך, שירה, למה לא ענית?
ולמה לוקח לך כל כך הרבה זמן לשלוח לי הודעה?
אנחנו לא צוחקות עליה יותר עכשיו?
ושוב נשארתי מאחור, כמו בן אדם שצוחק לבד מבדיחה של עצמו.
לבד לבד. שונאת לרחם על עצמי כל הזמן.
בנים מתחילים איתי. יופי.
אז למה הדפיקות שלי לא מרשה לעצמי להיענות להם?
למה אני לא נמשכת לאף אחד?
אני מחכה למשהו ספציפי... משהו שילהיט אותי.
אני צריכה להרגיש כמו שאף פעם לא הרגשתי בעבר, משהו מטלטל.
אני לא רוצה לצאת עם גל! הוא נמוך מידי ומנסה להיות שרמנטי.
ואיתן היה מטורף, הוא וכל המימד הרביעי שלו.
נמרוד היה מקסים... קצת מטורף, אבל זה מה שאהבתי בו.
אולי נרתעתי ממנו בגלל שהרגשתי כמה שהוא אוהב אותי.
כשהיינו ביחד בלילה, לא הרגשתי כלום. התרוקנתי מכל יצר חרמנות
קטן שיש.
למה? למה לא יכולתי להתאהב בו?
אז למה אני מצפה, שכשאני נתקלת בו הוא בוהה ברצפה ורוצה
לברוח?
גל סיפר לי שיש לו חברה חדשה... אני מקנאה? אפילו זה לא...
ושירה...שירה שלי. נפרדתי ממך. עד היום אני לא יכולה לתת לזה
סיבה ברורה.
התירוץ היחיד שיש לי, זה שאני אנוכית, או יותר נכון חמדנית.
אז מה... אם לא מרגישים פרפרים בבטן כל פעם ששוכבים זה אומר
שצריך להיפרד?
כנראה שכן, לפחות מבחינתי.
העניין הוא, שאני גם לא מתחרטת על שום דבר שעשיתי.
נמאס לי להתפשר.
אני כבר לא אותה ילדה מכוערת מכתה ט' שצריכה להסתפק בירון
ורטהיימר, השמנמן עם השיניים העקומות.
יש לי את המינוסים החיצוניים כמו לכל אחד... אבל בכלליות, ביחס
לשנים קודמות בחיי, אני מרוצה מאיך שאני נראית.
אני רוצה טוהר, אני רוצה פרפרים בבטן, אני רוצה רגש, אני רוצה
להרגיש סוף סוף כל כך הרבה, אני רוצה להסתכל על מישהו כשהוא
ישן ולהתפעם מהיופי הנאיבי.
בסופו של דבר, אני מתארת לעצמי שלאנשים נמאס לעמוד בדרישות
שלי.
אז אני מרחיקה ממני אנשים... הודפת אותם...
ואז מתפלאת למה אני נשארת מאחור.
בוא... תציל אותי כבר.