אם אכבה עצמי
לאור נרות
האם ישטפו
עינייך את תמונתי

חייל שנפל
ידו שטופה בדם
האם את עצמך תשאלי
בדמו של מי?

ומתוך הקרב
כבר לא יבוא מחר
השריפה שוב בוערת
היא לא כבתה מעולם...

ואתם מביטים
בתמונות שנותרו
עוד מילה ואז מוותרים
כמו טיפת מים על יער בוער
ללא סיכוי שהשריפה תכבה

ואם בתאונה נפל אחי
הרי גם שם אחד
הורג את השני
זוהי רק דרכם של נהגים

ואת, האם בהגה תאחזי?
האם בהגה תהרגי?
האם בהגה תיהרגי?

ואם המחלה תיקח אותי
האם תהיי שם
בשביל לזכור אותי?

ואתם מביטים
במגיפה הגדולה
ההרעלה שחדרה
לאדמתכם המרה
ובמי האשמה?

ואם אמות בעריסה
איך תזכרי אותי
ללא תמונה

הרי עוד לא הייתי כלום
הרי אני אינני כלום

הרי לא אהיה עוד
כלום
משום שאת שכחת

אין מספיק תמונות
יש רק כאב
עוד אח נהרג ואני יושב דומם
דומע דמעה יחידה

המשפחה זועמת
והרופאים מופתעים
העיתונות חוגגת

ואני, אני בוכה

ואין תשובה
אין מחקרים
הרופאים אומרים
אין סיבה, אין סיבה
זהו מוות פתאומי
מוות פתאומי...

זהו עידן שלם של חולשה
כולנו גוססים באותה השנאה
והממשל צוחק

ועכשיו המוות אותך הכה
פתאומי כברק ביום של תפילה
ואני בוכה
אך את מרוצה

למות תמימה כילדה
כמו תינוק בעריסה
ללא דם על ידיך
ללא שקר בשפתיך

רצית למות תמימה כילדה
ואני בוכה, אני בוכה
האם את עוד בי מביטה?