לעזאזל, מי כיוון את השעון לשעה שש וחצי בבוקר? שלחתי יד ארוכה
לכבות את השעון. פתחתי את ברז המים ונכנסתי תחתיו כשעיני
העצומות מסרבות להיפתח כאילו מקוות לחזור למיטה. הדלקתי את
הקומקום החשמלי, זה שקיבלנו מתנה לחתונה והפך לשיחת היום עם
הדס ואורי: "מי מרשה לעצמו להביא קומקום חשמלי כמתנת חתונה?"
אמרה הדס, "אני הייתי מוציא אותו מהאולם, גורר אותו מהידיים
החוצה שיתבייש לו ככה להביא קומקום חשמלי." חידד אורי.
עם כוס קפה ביד ניסיתי לקרוא את כותרות עיתון הבוקר כדי לרכך
מעט את היקיצה, ידעתי שמצפה לי יום עמוס במשרד כשלפתע צלצל
הטלפון. בחוסר חשק הרמתי את השפופרת.
"מיקי?", אמר הקול שבצד השני, "מיקי אני מקווה שלא הערתי
אותך".
זכרתי שהקול מוכר וניסיתי לשייך לו פרצוף. "לא, לא הערת אותי"
עניתי, מנסה לגרום לצד השני שידבר עוד.
"מיקי, את זוכרת את ענת?"
"ענת שטיינברג?" שאלתי (אז כבר הבנתי שאיילת מתקופת הלימודים
באוניברסיטה היא בעלת הקול המוכר)
"כן, ענת שטיינברג, היא מתחתנת מיקי"
"אני יודעת קיבלתי את ההזמנה לחתונה בדיוק לפני שבוע" ניסיון
נואש להישמע בעניינים, "היא שלחה לי בדואר".
"אני מארגנת לה מסיבת רווקות, כל הבנות מהאוניברסיטה יהיו שם.
והתקשרתי להזמין אותך, זה היום בערב, בפאב של אריק, אני הזמנתי
לשם מישהי שקוראת בקלפים, את תגיעי נכון?"
זכרתי שהיום מחכה לי יום עמוס במיוחד אך בכל זאת לא יכולתי
לאכזב את איילת, וחוץ מזה שמתחשק לי לראות שם את כולן.
"כן אני אגיע" אמרתי, ולקחתי מאיילת הסברים מדויקים כיצד להגיע
למקום המפגש.
בשעה שמונה וחצי בערב, קיפלתי את כל הדברים האחרונים מהשולחן
שלי במשרד לקחתי את המעיל ויצאתי לכיוון הפאב של אריק.

"תערבבי את הקלפים" אמרה לי האישה שישבה מולי, אותה אישה שאילת
הביאה כאטרקציה למסיבת הרווקות של ענת.
בידיים רועדות כאילו חשתי שהאישה תגיד לי משהו רע, לקחתי את
חפיסת הקלפים וערבבתי.
"תוציאי מערמת הקלפים שני קלפים ותניחי אותם על השולחן".
האישה שישבה מולי הסתכלה על הקלפים שבחרתי במין מבט מוזר הרימה
את ראשה והסתכלה לי בעניים.
היו לה עיניים כחולות עמוקות, לא צבע שמצפים ממגדת עתידות (אם
כך אפשר לקרוא לחלטורה הזאת).
"את צריכה להקשיב לאינטואיציה שבך, את מרגישה משהו ואת צריכה
להקשיב לעצמך" אמרה האישה בקול חד ופנתה לטל שישבה על ידי כדי
שזו האחרונה תערבב גם את חבילת הקלפים.
לקחתי את כוס היין שעמדה על השולחן ונשענתי לאחור, מנסה לחשוב
על מה שהאישה אמרה לי זה עתה. תחילה חשבתי שמדובר בסתם מילים
שאומרים לכל אחת שפותחים לה את הקלפים ונזכרתי באסטרו - אווה
(השם הזה כל הזמן מצחיק אותי מחדש) שהלכנו אליה מורן ואני
בתקופת השירות הצבאי. אסטרו - אווה פתחה לשתינו בקלפים ושאלה
אותנו שאלות ועל כל תשובה שענינו היא אמרה 'נכון אני באמת רואה
את זה בקלפים'.
ואז נזכרתי שבזמן האחרון עופר מקבל כל מיני טלפונים מוזרים
לנייד שלו ומיד בורח החוצה. חשבתי שמדובר בהתמכרות הישנה שלו
להימורים, אם אפשר לקרוא לה התמכרות, והחלטתי שהיום אני אערוך
עם עופר שיחה לברור העניין.

יום החתונה של ענת שטיינברג הגיע. עופר ואני דהרנו בכבישים כדי
להספיק לחופה. מהפחד שאולי ניתקע בפקקים יצאנו שעה וחצי קודם
והגענו הראשונים.
התיישבנו בשולחן לא לפני שברכנו את ההורים של ענת שטיינברג
ועברנו את התחקיר הביטחוני בשלום. אנשים החלו נכנסים לאולם,
ובשולחן התיישבו כל חברי ללימודים. עופר הלך לבר לשתות כוסית
ואני עניתי בנימוס על כל שאלה ששאלה אותי מירב שלא ראיתי שנים
(מסתבר שמירב היא עובדת סוציאלית). פתאום נזכרתי ששכחתי את
המצלמה שהבאתי באוטו רציתי לצלם את כולם. קמתי והלכתי לכיוון
היציאה מהאולם כשלפתע ראיתי אותו, יושב על הבר ברגליים פסוקות,
כוס בירה ביד וחיוך מטומטם מרוח לו על הפרצוף ו...מדבר. בעלי
מדבר בנייד, בעלי תקוע באותה פוזה כבר שבועיים ימים. 'מה יש לו
להסתיר' חשבתי לעצמי וניגשתי אליו.
מייד כשראה אותי הוא נהייה חיוור, וסיים את השיחה.
"עם מי דיברת?" שאלתי
"עם אף אחד מיוחד, סתם גדעון מהעבודה" אמר עופר בטון מבוהל.
"לא ידעתי שאתה נרגש מגדעון עד כדי כך שתסיים את השיחה כשאני
מגיעה"
עופר צחק צחוק מאולץ וניסה למשוך אותי אליו.
בדיוק באותה שנייה שחזרתי את דבריה של האישה, לקחתי את מכשיר
הנייד של עופר וחייגתי למספר איתו הוא דיבר. ידעתי שלא מדובר
בגדעון וידעתי שעכשיו זה הזמן הנכון להתחבר לאינטואיציה.
השניות האלה שהנייד חייג וההמתנה שמישהו יענה לי בצד השני
נראתה לי כמו נצח.
"הלו?" ענה לי הקול בצד השני.
זה לא היה גדעון וגם לא אף אחד אחר שהכרתי זו הייתה אישה.

מהיום שהתחברתי לאינטואיציה שלי נשארתי לבד. בעצם לא ממש לבד,
נשארתי עם הקומקום החשמלי.