פברואר 93, לילה, כביש הערבה

גלעד פותח את מכסה המנוע, נותן מבט פנימה, מרים את הראש ושולח
מבט עצבני של "הלך המנוע". אני מתיישב על הכביש, מנסה לעכל את
הגזרה, ולא מצליח. "היא השמיעה רעשים עוד בבאר שבע, אבל חשבתי
שככה זה תמיד אצלך באוטו" הוא אומר, מנסה כמו תמיד לדחוף את
מסקנת ה- "אמרתי לך". אין לי אפילו כוח לענות לו. אני מדליק את
הפנס שהבאתי ומכוון אותו אל הכביש. עוצם עיניים. מהרהר ברונית
שבטח מקלפת עכשיו בצל ומכינה לעצמה סלט ססגוני, כמו שהיא עושה
תמיד כשהיא לא מצליחה להירדם בלילות, לא מתארת לעצמה שבעלה
תקוע בסוף העולם, שרוי בסכנת ממשית לחייו, עם מנוע אבוד וחבר
שכבר הרבה זמן לא מתנהג כמו "חבר". אני חושב על הפשושים שלי,
שוודאי נמים להם בתמימות עולם ומחכים בציפייה לבוקר שיבוא,
לפתוח עוד יום בחייהם הזכים.
"שתה מים, כבר הרבה זמן לא שתינו", אני שומע את קולו העמום של
גלעד. הוא מתמזג לי בראש עם המחשבות המנוגדות על הקטנים שלי
וברגע אחת מתנפץ לרסיסים, גורם לי לפקוח את עיני ולחזור
למציאות.
"מה הסיכוי שמישהו יעצור לנו כאן בשתיים בלילה?" גלעד מראה
סימני ייאוש. רק זה חסר לי. "אין מצב שנשרוד את הלילה כאן, עם
הציקלופים".
הוא צודק. ידעתי כמה שהוא צודק, אבל בכל זאת החלטתי לא לומר
כלום. ציקלופים נוהגים מזה שנים להסתובב באזור הערבה, צדים
אנשים שנתקעו בדרכים אבל יראים ממפלצות התחבורה ששעטו על
הכביש, נושאות בתוכן בני אדם היודעים בבטחה שכל עוד הם בנסיעה
לא יאונה להם כל רע. אבל כשאתה תקוע עם ציקלופים בכביש הערבה,
בלי יכולת לנוע עם מכונית, ועוד בלילה, הסיכוי לצאת מכאן חי
צונח כמו נוצה שאט אט צוללת באוויר, נמשכת לקרקע. גלעד נראה
בטוח בעצמו ולא חושש מכלום. "תגיד לי איך אתה מסוגל להיות כל
כך רגוע כשבכל רגע עלול לצוץ מאי שם ציקלופ ולטרוף אותנו?!"
אני שובר את המתח ופורק את הכעס שמצטבר אצלי עליו. "אני רגוע"
הוא הסביר באיטיות, "כי אני מנסה להעביר את שעותיי האחרונות
בחיים בשלווה, ולא בלחץ מתמיד מפני חיה ארורה שתטרוף אותי,
כשאני יודע בוודאות שזה יקרה מתישהו, אם לא עכשיו אז באמצע
הלילה". דבריו מחלחלים באוזני ומוחי מסרב לפרש את המילים
כהלכה. "אתה מוותר על החיים שלך?! ככה בלי שום מאבק?" אני משיב
כנגד. הוא נראה כחוכך בדעתו כיצד להגיב, ואז פלט בקצרה "כן, אם
אין לי ברירה". אני מתרגז ומרגיש איך אוזני הופכות אדומות,
ושמח שבלילה אפל וקודר כמו זה רק אני שם לב לכך. "אתה מוזמן
לוותר על חייך, אבל אני לא עומד לחכות כאן בידיים פרושות, קורא
לאויבי ומזמינו לארוחה לילית. אני מתכוון לנסות ולהגיע לאילת,
בין אם אתה בא איתי ובין אם לא!" אני מסכם ולאחר כמה רגעים
מבין שהמשפט האחרון שאמרתי לא היה במקום, אבל מאוחר מדי לשנות
דעה, כי מה שנאמר נאמר, ואני אצא "שפן" אם אתחרט. גלעד מעיף בי
מבט מופתע, ואומר "אתה רוצה ללכת, לך. אני לא עומד בדרכך". זהו
זה. עכשיו אני כבר לא יכול להשאר כאן, ועלי לנסות ולעשות את
הבלתי יאמן, להגיע לאילת בלילה קריר וחשוך כשציקלופים אורבים
לי מעבר להרים, בחסות החשכה. 'אם אין בררה, אז אין בררה' אני
חושב לעצמי ולוקח בהפגנתיות את הפנס ממשכבו על הכביש האפל
הנפרש לפני וקורא לי לבוא אליו, אל הלא נודע, אל הפחד והאימה.
אני פוסע מספר צעדים, מפנה את הראש לאחור, מתבונן בגלעד פעם
נוספת, וממשיך להתקדם לעבר היעד הנכסף: אילת.
שעתיים של הליכה בלתי פוסקת בקצב מהיר התישה אותי במקצת, אבל
אני לא נותן לשרירים להשפיע על הרצון העז לחיות. על אף עיני
הכבדות שנסגרות לכמה שניות וממאנות להפתח, עד שאני סוטר לעצמי
בכוח, אני לא מוותר לעצמי, גם לא אחרי 4 שעות של הליכה. מרחוק
אני רואה אורות מבצבצים. 'בטח איזה ישוב נידח' אני מהרהר
ומתחיל להריץ במוחי את האפשרויות שאחת מהן צפויה להתרחש ברגעים
הקרובים: או שיתנו לי להכנס ואני אהיה בטוח מכל צרה, או שלא.
על האפשרות השלישית לא חשבתי. לא תיארתי לעצמי את העומד לקרות.
בעודי מהלך לכיוון האורות אני שומע נהמה מחרישת אוזניים, ועוצר
במקום. 'ציקלופים. מושבת ציקלופים! איך לא חשבתי על זה מראש?'
אני פותח בריצה מהירה לכיוון הכביש ומנסה לעקוף את היישוב הלא
אנושי, כשלפתע אני חש מכה חזקה בעורף, משתטח על הכביש ומכאן
כבר לא זוכר כלום.



פברואר 93, שעות הבוקר המוקדמות, אי שם בערבה

אני פותח עיניים בזהירות ומנסה לקום מהמקום בו שכבתי, ומגלה
להפתעתי שאני כבול למיטה בחדר אפל ובנוסף לכך כאב חד מפלח את
עורפי כשאני מזיז את הצוואר. מנסה להזכר מה קרה, לא זוכר דבר
מהפגיעה בעורף והלאה. אני רואה אלומת אור הבוקעת מחור בצד
ימין, שמתרחב עוד ועוד ולאחר מכן מסתבר כדלת שנפתחת, וצעדים
הולכים וקרבים. ציקלופ אימתני מגשש דרכו לכיווני (ציקלופים הם
עיוורים עקב דלקת עין נפוצה שהתפשטה אצלם לפני שנים מספר).
הציקלופ מרחרח אותי ואומר בעברית רצוצה: "ישראלי מרכז, אתה פתח
תקווה?". "הוד השרון" אני מתקן. "אה..הוד השרון זה טוב זה, הכי
טוב במרכז!". אני מגחך בלב על המבטא שלו ועל מה שאמר, אך לפני
שאני מספיק להגיב לו אני שומע קול נפץ חזק מסביב ורואה את
הציקלופ יוצא בריצה החוצה. אני מבין שמשהו לא בסדר, אבל אין לי
אפשרות לעשות כלום בנדון. לאחר תקופת זמן ממושכת, אולי 6 או 7
שעות, הציקלופ חוזר ואני מבחין שהוא מזיע כולו ורועד. הוא ניגש
אלי ולהפתעתי משחרר אותי ממיטתי ולוחש לי חרש: "ברח, ברח מהר!"
אני לא מבין אבל גם לא מהסס ופותח בדהירה מטורפת לכיוון
היציאה, פותח את הדלת ולעיני מתגלה מחזה מזעזע: עשרות ציקלופים
שוכבים על ההאדמה מדממים וחלקי ציקלופים ובתים מפוזרים בכל
האזור. "בטח פעולה של צה"ל" אני אומר בקול רם, אולי כדי לשכנע
את עצמי. מרחוק הכביש הבוהק כמעט וצעק לי שאבוא. אני מתקרב
אליו במהירות ומתחיל צועד לכיוון שממנו באתי, לבדוק מה קרה עם
גלעד. בדרך מכונית עוברת על פני ועוצרת כמה מטרים לפני. אני
דוחף ראשי לזגוגית החלון, הנהג החביב מסביר לי שהוא חוזר מאילת
לצפון. אני מהנהן בראש ונכנס אליה. בעזרתה אני מתקדם במהירות
רבה לעבר המכונית ולגלעד. שלוש שעות עוברות, ואין זכר לדבר
בכביש. אני מתחיל לחשוש וחושב על הגרוע מכל, אבל אז אני רואה
את גלעד בכביש, הולך לא הולך, חצי מעולף, מנסה להתקדם צפונה.
אני מבקש מהנהג לעצור בצד, פותח את הדלת ואומר לגלעד: "צריך
טרמפ?"

פברואר 98, שעות אחר הצהריים המאוחרות, בית קפה חיפאי

אני וגלעד יושבים על עיתון וקפה, אני הפוך והוא שחור, חזק, כמו
שהוא אוהב. אני מזכיר לו שהיום לפני 5 שנים נכחדו סופית
הציקלופים מהמדינה, ושואל אותו אם הוא זוכר איפה היינו אז.
גלעד מביט בי בהפתעה ואומר לי במהירות: "היינו אז ברומא,
פברואר 93, לא? כששדדו אותך ואני הסתכלתי מהצד ולאחר מכן חבטתי
לשודד בראש עם המחבט שקניתי 5 דקות קודם לכן...איזה טיול נפלא
זה היה" ואז מוסיף לאט: "היו ימים.." ונאנח. "היו ימים, היו
ימים" אני משיב לו, סוגר את העיתון וחושב לעצמי שאין מה לעשות
עם בעיות הזיכרון שלו, ושכדאי ורצוי שלפחות אחד מאיתנו לא ישכח
את שקרה שם, באותו יום מוזר, בפברואר 93.