רון יקר,
ומה אכתוב לך היום, חבר ותיק? החיים בסדר, אתה יודע - יש
עליות, ירידות, עליות, ירידות,ירידות,ירידות... אבל מה אני
מתלונן, אתה הרי עומד למות תוך כמה שבועות. הכל הופך לחסר
משמעות לעומת המוות. אתה יודע, אני חושב, שאין יום שבו אני לא
חושב עליך לפחות ארבע חמש פעמים. מה אני מדבר... אולי אפילו
כפליים. כמה זמן אנו מכירים? עשרים וחמש שנה כבר... חתיכת
חיים... נראה לי שמאז ומתמיד - מהדקות הראשונות של הכרותינו -
היינו גורמים אחד לשני לחשוב, להשתנות, להבין דברים חדשים. אני
חושב שאתה נותן לי עכשיו, איזו הזרקה של חומר למחשבה. חתיכת
הזרקה. מחשבה או הגות, לא סתם שיכלית, וגם לא רק שכלית ורגשית.
משהו שברוח. מחשבה על מוות עושה הרבה דברים לאדם. ואני יודע
שזה מצחיק, בצורה מסוימת, כי אני...אני בינתיים בריא וימי עוד
ארוכים - הייתי מוסיף "ברוך השם" פה - מה שבטוח - לא שיש לי
חוזה חתום עם אלוהים על זה, כמובן. כמו שלך לא היה, מין הסתם.
כל זה גרם לי לחשוב על הארעיות של החיים. אני גם ככה מרגיש
לעיתים קרובות שימי עוברים עלי במין איבחת-חרב שכזו - מתחילים
בבוקר שגרתי יותר או פחות, וכהרף עין מגיע הלילה, ואני נופל
רצוץ למיטתי, או לפעמים בכלל לא עייף, אבל חסר רצון להשאר ער,
כאב היום מתפוגג לו לתוך חידלון השינה... ומה עשיתי? בעיקר
שרדתי. סיפקתי כמה תאוות פשוטות, כמו חיה, הגבתי לגירויים,
חשבתי, ומה יהיה מחר? אותו דבר, בערך. המוות הרי מחכה גם לי
שם, מסתורי ובלתי מובן. וזה בדיוק מה שמזכיר לי, שגם החיים הם
מסתוריים ובלתי מובנים. אני עדיין לא מבין מה הטעם בכל זה,
וככל שאני חושב על זה יותר, הטעם נעלם. הנאות החושים הם רק
הסחת דעת, לפי מה שאני לומד להבין, מהשאלה הזו, השאלה הגדולה:
מה התכלית? או שזה בעצם פן אחד של שאלה גדולה יותר, כמו "מי/מה
אני", ''מה הם החיים והמוות" או משהו כזה, מטאפיסי ותלוש
לכאורה, אבל אני חש לאחרונה כי זו בפירוש השאלה הגדולה.
היית תלמיד חרוץ בבית הספר, והמשכת ללמוד, כמוני, ורכשנו שנינו
כלים ועשינו כסף וקריירה ומצאנו אהבות ועניין, והגוף החל
לדעוך, אצלך יותר מהר, אצלי קצת פחות. מה ניקח הלאה? לימדו
אותנו להצליח. והחשבון בנק לפעמים באמת שיקף הצלחה, כמו גם
הפרס נובל שיש לך בויטרינה בסלון. כמה קלישאתי אני נשמע לך
עכשיו בטח...

שלך,
סטיבן

סטיבן אישי,
מלנכוליה רבה נשתזרה לך במכתבך האחרון. אני יותר ממבין מה
יכולה המחשבה על מוות לגרום, בין אם זה מוות של חבר או מותו
המקרב של האדם עצמו. אך אל נא תעצב ידידי... המחשבה על המוות,
כמו שאמרת, עושה הרבה דברים לאדם. אבל מחשבה יכולה להיות נכונה
יותר או נכונה פחות. אין טעם במחשבות שהן פשוט דכאוניות
ומלנכוליות, משום שמה כבר יוצא מהן פרט לסבל? לא שזה לא טבעי
שזה יעלה, כמובן. מי כמוני יודע, בגלל מצבי, איך שהכרתנו אוהבת
(ושונאת בו זמנית) לשקוע לביצה הטובענית של רחמים עצמיים
ומלנכוליה אפרורית... אבל זה סוג המחשבות שיש לגרש מיד ולעקור
משורש בכל הזדמנות! ואני גם אומר לך מדוע הנני חושב כך! שאלת
שאלה, שלעניות דעתי, היא מהחשובות ביותר: ''מה ניקח הלאה"
שאלת. ואני הגעתי לכמה הבנות בעניין, בעיקר בהשראתם של אחרים.
לא אלאה אותך בפרטים, אולם אני חושב שאנו לוקחים איתנו את מה
שהננו.
יש לי כמה שבועות, אם כך, להפוך את מה שהנני, לדבר אותו אני
רוצה לקחת איתי הלאה. אילו הייתי חכם יותר לפני שנים, הייתי
מתחיל את העבודה הזו אז. אפילו בילדות, אם הייתי יודע על זה.
חבל שגילו לי רק בערוב ימי.

חברך האוהב,
רון

רון חברי,
מכתבך האחרון היה מסתורי ואודה ואתוודה שהסעיר אותי ולא במעט.
מה הייתה הכוונה שלך, כשאמרת "לוקחים את מה שהננו"? הרי הגוף
מתפרק, מה נשאר לקחת? את הנפש? את הרוח? הנשמה? ממה אלה
עשויים? הם לא מתפרקים? גם אם הם היו אנרגיה טהורה - הרי
אנרגיה מתפזרת, כמו שאומר החוק השני של התרמודינמיקה (לא ככה?)
שאתה דווקא אמור להכיר בערך כמו סטיבן הוקינג. אני כן רוצה
שתלאה אותי באותם פרטים שנמנעת מלחלוק איתי. אני רוצה להבין
איך לדעתך אפשר לעבוד על מה שלוקחים הלאה, ואני רוצה לדעת מה
זה "הלאה" - לאן אנו הולכים! אני מאוד מעריך את כל מה שיש לך
לומר, אז מהר וספר לי, בבקשה! אני מסופק באם יש לך תשובה -
למרות שאני לא מזלזל, כמו שמיותר לומר לך - לשאלה שהאנושות
שואלת דורות רבים, אבל אני מתרשם שרוחך שקטה עליך לאחרונה
באמת, ודווקא אני, הבריא, הוא זה שנפשו נסערת.

באהבה ובסערת נפש,
סטיבן

סטיבן יקר,
בית יש לך, קירותיו דימיון,
ורהיטיו הם לא-דבר.
  על המיטה שאיננה, ישנה בלילה דמות
שמעולם לא נולדה.
     עם שחר, הדמות משקימה ומרחפת לה
  אל המקרר הריק
        שותה חלב שמעולם לא נחלב ומשוטטת לה
 ברחבי הבית שלא נבנה,
   מחפשת, ומחפשת את הדלת,
כדי לצאת לחופשי.

      עייפה יותר או פחות מהחיפוש, אותה דמות
                  (שמעולם לא היתה)
                          חוזרת
                                  בלילה
                                           לישון.

סטיבן, מקווה שפקחתי את עיניך. הגה בזאת היטב והן לבטח
תיפתחנה.

שלך, באהבת נצח,
רון


אפילוג

שלושה שבועות לאחר מכן, נפטר רון, כשסביבו קומץ אנשים: אישתו,
כמה חברים, בינהם סטיבן, ושני נזירים בודהיסטים איתם התיידד
בשנה האחרונה. כפי שביקש רון, אף אחד לא הזיל דמעה בנוכחותו,
והאוירה היתה מקודשת ועתירת אהבה הרבה יותר מאשר עצובה.
שנה לאחר מכן, אחרי הגות תכופה בדבריו האחרונים של רון, מכר
סטיבן את עסקיו, והצטרף למנזר בודהיסטי, בו לימדו ושירתו אותם
נזירים, שנכחו בפטירתו של רון. את שארית ימיו הוא עשה בהגות,
מדיטציה, עזרה לקהילה וכתיבת שירה. הקירות הדמיוניים נתחוורו
לו אט אט כדמיוניים, והדמות, שמעולם לא נולדה, כבר לא ראתה
במוות אויב. לא במוות ולא בחיים.