התחלתי לקרוא הלילה את אחד הספרים שנחו לי בספרייה במשך זמן
רב. הספרייה הקטנה שלי, שפעם הכילה 10 ספרים בקושי, היום מכילה
קרוב ל-50, אחרי שאחותי הגדולה הותירה מאחוריה את הספרים שלה,
עוזבת את הארץ לטובת ניו יורק ומעבירה את החיים שלה לשם.
הספר "אהבה יחידה", של אריק סגל. אחד הסופרים שאני אישית הכי
מעריכה.

באחת הפעמים בספר, הגיבור, דוקטור הלר, מספר שם על ילדותו
שעברה עליו עצובה כשגדל בצילו של אביו השיכור. את המשפט ההוא,
שהוא אמר שם, אני בטח לא אשכח אף פעם.

"אין דבר יותר מפחיד לילד מהורה שאינו בשליטה".

אני כל כך מזדהה עם המשפט הזה שנדמה לי לרגע שהוא נכתב עליי.
אני הרי הייתי שם, גם אני גדלתי עם הורה כזה. למעשה, גדלתי עם
זוג הורים כאלה. אמי אמנם ראויה להערכה כלשהי על שניסתה להלחם
על שפיותה מול שגעונו של אבי, רק אחרי שגדלתי היטבתי להבין שעל
אף כל הניסיונות הללו היא לא אישה בריאה לגדל שלוש בנות מתחת
לגיל 18.

הזיכרון הראשון שלי מתרחש ברמת השרון, שם העברתי את השנים
הראשונות לחיי. אבא ואמא לוקחים את ביתם המשותפת והיחידה לגן
השעשועים. אני צוחקת, אני כל כך צוחקת כשאמא מנדנדת אותי גבוה
לשמיים ואבא מצלם אותי במצלמת וידיאו ביתית. השמיים אפורים
והחול מכוסה בעלי שלכת זהובים, אבל אמא לא מורידה את משקפי
השמש שלה ולא מחייכת אליי אף לא פעם אחת. גם דרך המשקפיים
הכהים אני רואה את מבטי הכעס שהיא ואבי מחליפים בינהם. השלב
הבא באותו "בילוי משפחתי" קורה בדירה שלנו, בבניין קומות גבוה
שאבא שלי בנה. זכוכיות מפוזרות על הרצפה. אני מתחת לשולחן. כוס
התנפצה כל כך קרוב אליי, כמעט ופגעה. הוא צועק כל כך חזק,
מקלל. היא צורחת גם לו קללות אבל קולה לא עולה על שלו. אני
בוכה, מתחננת שיפסיקו, והקול שלי נבלע במסכת המילים הלא ברורות
שהשכלתי להבין רק כשהגעתי לבית הספר היסודי.

אני גידלתי את עצמי, אני חינכתי את עצמי, אני וויתרתי על
הילדות שלי בשביל לשמור על עוד שתי ילדות, בשביל להגן על אישה
אחת, בגופי, בפי, בדמעותיי. יש שיגידו שאני לא מחונכת, אני
אומרת שאני בדיוק איך שרציתי להיות. את האמת שלי, את השנאה
שאני רוכשת למראות שבהן אני מביטה, אני אשמור עמוק פנימה.

לפעמים אני רוצה שהוא ימות.

לא מן רצון כזה של ילדה בת 15 שכועסת על אבא שלה שלא מרשה לה
לצאת למסיבה. רצון אמיתי כזה, שישלם על המעשים שלו, שיסבול כמו
שאני ועוד ארבע בנות סבלנו, שיבכה כמו ששתי נשים גרושות בכו
בגללו. אבל אז אני מסתכלת עליו, על האיש שאני קוראת לו אבא,
אותו שבר כלי שפעם היה כל כך גבוה וחסון, ואני פשוט לא מצליחה
לשנוא אותו. אני רק כועסת על עצמי, על המחשבות האלה שעוברות
בתוכי, על זה שאני לא מצליחה להשקיט את הרצון שהוא יסבול קצת.
אני אוהבת את אבא שלי. אני רוצה לסלוח לו. אני אוהבת אותו כל
כך.