אם אתם קוראים את זה כנראה שהגעתי להחלטה הסופית. אני כותבת
ושולחת את המכתב לאישור בידיעה שאני מסיימת את החיים האלה.
אני מסיימת אותם תוך צלילות דעת מוחלטת. יותר ממה שהייתה לי
בכל חיי. כשאני חושבת על הרגע המדויק שבו אאבד את חיי, אני
מתמלאת שלווה, שחיכיתי לה כל - כך הרבה זמן ועכשיו, אחרי
שהתייאשתי מלהתמודד עם עצמי, החליטה לבוא לבקר. אולי כדי לתת
עידוד למעשה.
כשאתם קוראים את זה, אל תאשימו את עצמכם, גם אל תטפחו לעצמכם
על השכם. זה הכל מסקנות שלי, עם קצת תחושות של האנשים מסביבי.
אני חשבתי, החלטתי וביצעתי. אני.
אני יודעת שתחשבו שאני מטורפת. אבל אמרו לי את זה כבר הרבה
פעמים לפני המעשה. אחריו אני מניחה שאפילו לא יהיה לי אכפת.
מטורפת, משוגעת, טיפשה, דפוקה בשכל, מוזרה, אדישה, ילדה. כל
השמות שנתתם לי בלי לחשוב לשניה על מה שרץ לי בראש כשאתם
קוראים לי בהם.
אם רק הייתם יודעים על חלק קטן מכל הכאב שאפף אותי והעצב שחיכה
לי בכל פינה בגוף. אם הייתם מודעים למה שעבר ועובר עלי כרגע,
נראה לי שהייתם מבינים טוב יותר את ההחלטה שלי לשים קץ לחיים
האלה.
חיים מלאי עצב, בעיות, כאב וחסרי שמחה, אהבה ואושר.
להסביר את עצמי אני לא יכולה. אף פעם לא יכולתי. בגלל זה הייתי
מספרת את השקר התמידי הזה, שהפך חלק ממני- "אני? בסדר גמור".
עכשיו החלטתי שזהו, מספיק עם השקרים האלה. אני מפסיקה את
הדיכאון הזה.
אני רק יכולה להגיד שהגעתי להחלטה הזאת אחרי המון מחשבות. אחרי
שהבנתי שאני לא יכולה ככה יותר. העצב גדול מכדי להשתלט עליו.
ובשבילי זאת הדרך היחידה.
כשתקראו את זה בטח תחשבו שמה שאני עושה זאת "בריחה". לא, זאת
לא. אני, בכל מקרה, לא חושבת שזאת בריחה. אני חושבת שאתם פשוט
לא מבינים את החיים שלי ואותי. אני לא יכולה להתמודד יותר עם
מה שעובר עליי, אז פשוט בחרתי בדרך אחרת.
עכשיו אכפת לי מעצמי. אין חברים שאני צריכה לדאוג להם. בטח שלא
משפחה. אני דואגת לעצמי. פעם מישהו אמר לי שזה הדבר היחיד
שצריך להדאיג אותי - אני עצמי וסוף סוף החלטתי לעשות את זה.
זהו, אני מניחה. כל מה שהיה נגמר, נמחק.
זה הסוף. סופו של הצער הזה שהסתובב אצלי בנשמה ומאז ומתמיד.
הסוף.
החלטתי שמעכשיו - חיים שמחים ומלאי אושר.