היה לו קשה לקבל את העובדה.
הוא סרב להאמין למשמע אוזניו; הוא לא רצה בכלל לחשוב שזה אמת.
הכיצד יתכן הדבר? איך זה יכול להיות? זה ממש לא הגיוני. חסר כל
קשר למציאות.
אבל למרות הכל, זאת היא המציאות המרה.
והוא ידע שמתישהו, יהיה עליו לקבל אותה. אם זה היום, אם זה
מחר, בעוד שבוע או בעוד שנה, הוא יקבל את זה. מתישהו.
אבל בינתיים הוא רצה לשכוח הכל ולהתנתק מהעולם. לפחות לתקופה
קצרה. לפחות בינתיים. עד שהכל יעבור ויבוא השקט. אותו שקט נעים
ששרר במוחו כל אותה תקופה שמחה ומאושרת.
השקט. מה נעים הוא. כמה כמה הוא שוב לאותו שקט מהנה. זוכר הוא
כיצד בתקופות הכי מאושרות בחייו שלט השקט. ואז נדם וניסה למצוא
לעצמו את אותו השקט, אך ללא הצלחה. כל עת שניסה להיות שרוי
בדממה מוחלטת, דבר אחר הפריע לו.
אז הוא החליט באמת לעזוב, ללכת לאיזה מקום כלשהו. רחוק מהכל,
רחוק מכולם. אבל לא ידע לאיפה, להיכן יסע. הדבר בא גם לו
בהפתעה גמורה, תפס אותו לא מוכן.
אולי פשוט יכנס למכונית ויניע אותה, ופשוט יסע לאיפה שהדרך תקח
אותו.
וכמובן שלא יוכל להשאר עם אותו השם.
שכן יחפשו אותו. והוא אינו רוצה להמצא. לא עכשיו לפחות. הוא
רוצה שאף אחד לא ימצא אותו, שאף אחד לא ישאר עמו בקשר. אפילו
לא אמא שלו.
הוא החליט לעזוב סופית. לאיזה חודש או משהו.
אבל למי יהיה עליו להודיע? (אם בכלל)
ומה יהיה עליו לקחת למסע זה? כמה דברים מחייו הישנים יבואו
איתו לחייו החדשים?
ולכמה זמן באמת הוא יעלם? מתי הוא יחזור לחייו הישנים?
ובאיזו אמתלה? ואולי בכל זאת הוא יאמר להוריו? לא, הדבר מסכן
את המטרה.
אז הוא עזב.

ככה פתאום.
מבלי לומר לאף אחד מילה.
כשהוא לוקח ציוד מינימלי, ממש רק דברים הכרחיים. לא העמיס על
עצמו אפילו גרם אחד מיותר. ככה, הוא עזב.
אפילו לא ידע לאן יסע, לאן יגיע, איפה יגור, היכן יחיה.
לא ידע מי יהיה. לא בחר לעצמו שם חדש.
אבל הוא היה משוכנע שהכל אפשרי. בדיוק כמו במחשבות הרבות שהיו
לו על כך. שהכל יתכן ובר ביצוע. לכל בעיה שתצוץ בדרכו הוא ימצא
פתרון. הכל כה פשוט, לא מסובך יתר על המידה.
וכך הוא ירד מביתו לעבר המכונית.
המכונית הכחולה שלו שאותה אהב מאוד. המכונית הקטנה אך החזקה
שלו שהיתה המכונית הראשונה שרכש בחייו במו ידיו. בכספו שלו הוא
קנה אותה, מודל 94', מנוע 1400. הדבר היחיד שלא היה יכול לוותר
עליו מחייו הישנים. כל דבר אחר שארז בתיק שלקח, התיק השחור
שקיבל מתנה מחבר שלו לפני כמה שנים כשנסע לחו"ל בפעם הראשונה
בחייו, כל דבר אחר שהכניס עמו ולקח ל"חיים החדשים" כפי שהוא
אהב לכנות אותם, היה אפשר לפקפק בהכרחיותו. אם באמת זקוק הוא
לדבר הזה, הוא לא ידע. תמיד יכל להחליף אותו בדבר אחר, זהה.
שום חשיבות מיוחדת הוא לא ייחס ולו לשום דבר שהיה בתיק.
אבל המכונית שלו, עליה לא יכל לוותר. לעולם. היא תבוא איתו לכל
מקום שאליו יסע, שאליו ילך. בכל מקום בו יגור ויחיה, תהיה גם
אותה מכונית קטנה שלו.
הוא הביט בצרור המפתחות שלו שניה לפני שנכנס למכונית, לפני
שנפרד בפעם האחרונה מהחיים הישנים שלו ומתחיל בחדשים.
היו שם הרבה מפתחות, שבעצם מעולם לא טרח לבדוק לעומק להיכן הם
שייכים. היו שם עשרות מפתחות. לפחות מחציתם היו זרים לו. לא
ידע להיכן הם שייכים או איזה מנעול הם פותחים.
אז הוא הכניס את המפתחות למנעול המכונית, וסובב. הוא פתח את
הדלת ונכנס למכונית.
הוא חגר חגורת בטיחות.
והניע את המכונית.

הוא העביר לראשון והתחיל לנסוע. לא ידע לאן.
לא היה לו כיוון מתוכנן מראש, לא היה לו גם יעד. הוא רק ידע
שכשיגיע לשם הוא ידע. הוא ירגיש זאת בכל עצמותיו ופשוט ידע
שזהו המקום, אותו מקום מיוחד בו יתחיל את חייו החדשים.
הדרך הובילה אותו לכיוון צפון מערב.
לאורך כל הדרך הוא לא חשב על שום דבר שקשור להחלטה שקיבל. הוא
לא חשב פעם אחת על הגורמים שדחפו אותו לקבל את ההחלטה, שהיו
למעשה שניים עיקריים. הראשון, המקרה שקרה, המאורע ששינה את
חייו.
הגורם השני היה בעצם הגורם שהכריע את הכף לגביו והפיל את הפור.
עצם העובדה שכל אחד מאיתנו כל יום חושב על כך ולא עושה זאת.
הרי למעשה אין אדם שפעם בחייו לא חשב לברוח לשום מקום ולהתבודד
עם עצמו, שלא לדבר על להתחיל בחיים חדשים ולפתוח דף חדש. לשנות
את הכל ולהתנתק מהעבר. כל אחד לפחות פעם בחייו פזל לעבר אותו
רעיון משעשע.
אבל אף אחד מאותם אנשים מעולם לא עשה שום דבר עם אותן המחשבות,
והרחיק לכת רק עד כדי מפתן דלתו ואז חזר על עקבותיו, לחייו
הישנים. גם הוא היה כך בהתחלה. פעמים ספורות הוא סובב את המפתח
בדלת, אך השתפן ברגע האחרון וחזר למיטתו.
גם הוא היה פחדן.
לא עוד.
כעת כבר היה בדרכו לחייו החדשים, כשהוא לא חושב בכלל על שום
דבר שקשור אליהם.
הגורמים שהכריעו בשבילו את הכף וגרמו לו לקחת את ההחלטה הזו
נראו בעיניו שוליים. לא היה שום צורך לדון בהם. כל מילה מיותרת
שיאמר רק תעשה להם עוול.
אבל זו לא הסיבה האמיתי בגללה סירב לחשוב על הגורמים למעשיו או
על כל דבר שהיה קשור עליה. הוא פחד. הוא לא ידע ממה, אבל הוא
ידע שהוא פחד. הוא סרב לקבל את העובדה, אבל עמוק, עמוק, בתוך
מוחו, הוא פחד.
לכן הוא גם לא חשב על ההשלכות של ההחלטה.

אף לא מחשבה אחת על מה שעלול לקרות לא עלתה במוחו.
לא היה אכפת לו אפילו מה יקרה לסביבה שלו, לא היה אכפת לו מה
יחשבו עליו. גם לא היה אכפת לו בעצם שאמא שלו תדאג לו ותצא
מדעתה בחיפושים אחריו ברגע שתגלה כי הוא פשוט לקח את רגליו
ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
אז הוא נסע, והתרכז בדרך. למרות שמושג קלוש לאן הוא נוסע, לא
היה לו כאמור.
כשהגיע לבסוף למחוז חפצו הוא ידע שזה המקום. כאן הוא יעצור
וכאן הוא יבנה לו את ביתו. אז הוא עצר את האוטו ודומם את
המנוע. הוא השקיף סביבו, הביט על העיירה ככל שיכל לראות ממקום
מושבו, בתוך המכונית. עיירה קטנה, בטח משהו כמו כמה מאות
תושבים ספורים, לא משהו גרנדיוזי, כולם לבטח מכירים פה את
כולם.
והיא גם רחוקה מאוד ממקום מוצאו.
הוא נסע במשך שעות ארוכות עד לכאן, עצר פעמיים למלא דלק ועוד
כמה פעמים כדי להתרענן. בכל אותן שעות ארוכות שבילה במכוניתו
על האספלט החם הוא לא חשב על דבר. לא על שום דבר שולי או חשוב,
גדול או קטן, קשור או לא קשור להחלטה אותה קיבל.
ועכשיו, הוא כאן. רחוק מאות קילומטרים ממקום מגורו בחייו
הישנים.
המקום החדש בו היה מצא חן בעיניו עד מאוד ממבט ראשון.
האנשים לבטח יהיו נחמדים, חשב.
ומזג האוויר נראה לו בסדר גמור. לא קר מדי, לא חם מדי.
המקום כל כך מצא חן בעיניו עד כדי כך שנראה כאילו למעשה היה
מושלם. ללא פגמים. כל דבר, ולו הקטן ביותר בו, מצא חן בעיניו.
הוא נסע אל תוך העיירה הקטנה עצמה והחל להסתובב ברחובותיה
כשהוא משקיף על האנשים ועל הרחובות השונים.
זוגות מאוהבים הולכים יד ביד, אנשים קשישים מטיילים להנאתם.
אבל כמעט ואין פה ילדים, או לפחות כך נראה לו ממבט ראשוני.
והרחובות לא צפופים למדי. העיירה עצמה אינה כה גדולה, לקח לו
דקות ספורות לחצות אותה במכוניתו.
המקום המושלם בשבילו. כאן הוא יתחיל בחייו החדשים.
והוא עצר את האוטו, החנה אותו לצד המדרכה, ויצא החוצה.

הוא הביט סביבו.
חמישה אנשים היו ברחוב.
ילד שנראה לו כבן ארבע, או משהו בסגנון, מהלך ברחובות העיר
כשהוא משחק עם כדור אדום וקטן. אמו הולכת לצדו.
היא לא היתה אישה מיוחדת כל כך, לפחות לא היתה מרשימה ממבט
ראשון. אבל היתה לו תחושה כזו, שלא ניתן להסבירה, שהוא עוד
יפגוש אותה מתישהו.
אבל לא עכשיו, הוא לא יכל להתחיל ליצור קשר עם אנשים בינתיים.
רק עם מי שבאמת הכרחי לדבר איתו. ככה הוא חשב.
עוד היה שם אדם קשיש שישב על כסא עץ מתנדנד מחוץ לחנות, מעבר
לכביש. אדם מבוגר, שלבטח היה בעל החנות, או לכל הפחות מקורב
אליו בצורה זו או אחרת. זו היתה חנות לחומרי בניין.
האדם הרביעי שראה היה שחור. כושי מבחינתו. מעולם לא חשב יותר
משתי שניות בחייו על בן אדם שחור. אלא אם הוא היה שחקן כדורסל
מפורסם, למשל.
גם מעולם לא עניין אותו כל נושא צבע העור של בני האדם. האדם
השחור הלך לו לאיטו לאורך הרחוב מעבר לכביש, כשהוא מסנן שלום
בעוברו ליד האיש הזקן שיושב על כיסא העץ.
כן, זוהי אכן עיירה כזו שבה כולם מכירים את כולם. כל האנשים
מקורבים זה לזה אם רצו או לא רצו. עיירה כזו קטנה שיכולת לזכור
בעל פה את שמות תושביה מבלי שידרש לכך מאמץ מיוחד. כזו עיירה
שבקושי עשירית נקודה שחורה על המפה. וזה היה מושלם מבחינתו,
שכן בטח אף אחד לא מכיר אותה, שלא לדבר יודע את מיקומה
המדויק.
החמישית שראה הלכה להנאתה מעבר לכביש. ילדה קטנה עם תיק גדול
על גבה. בגיל של בית ספר יסודי לערך. לפי השעה שהראה שעונו
הסיק כי היא עושה את דרכה לכיוון הבית.  אמא מחכה לה עם ארוחת
צהריים.
הוא הביט כמה שיכל רחוק יותר אבל לא ראה בסביבה בית ספר כלשהו.
לא שהדבר היה חשוב לו כל כך, שכן בינתיים לא צריך ללכת לבית
ספר אבל זה עניין אותו.
ואז הוא התחיל לפסוע על גבי המדרכה צעדים ספורים כשהוא עוצר
מול חנות שבחזיתה כתוב באותיות גדולות מכולת. הוא נכנס פנימה.

החנות לא היתה גדולה למדי, אבל ממבט ראשוני נראה שהיה בה את כל
שחיוני לקיומו. דברים בסיסיים כאלו, שאדם יכול לחיות עליהם
בצורה טובה. לא יותר ממה שהוא צריך. בכלל, מה הוא צריך כל כך
הרבה? הכל יכול להיות הכי פשוט שאפשרי. בדיוק מושלם בשבילו.
היתה שם אישה אחת שעמדה ליד המדפים וחיפשה משהו בעיניה. היא
נראתה לו בערך בגילו אך לא היה לו כל כך נעים להביט בה כפי
שהביט בה, בסקרנות מרובה כשהוא בוחן את כל מה שהיא עושה. לפתי
הרימה את ראשה מהמדפים ותפסה אותו בוהה בה. היא הסמיקה. החמיא
לה שהוא הסתכל עליה, למרות שהוא למעשה הסתכל עליה יותר מסקרנות
מאשר ממשיכה מסויימת כלפיה.
הוא הסיט מהר את מבטו ממנה כדי לראות אישה זקנה, מבוגרת, כבת
60 עומדת מאחורי הדלפק של החנות.
היא שאלה לרצונו, שכן עברו קרוב לשתי דקות מאז נכנס למכולת ולא
זז מהמקום בו עמד, שלא לדבר על כך שלא הוציא הגה מפיו.
זו היתה הפעם הראשונה למעשה שבה נאלץ לחשוב על ההחלטה. הוא היה
צריך הרי בסופו של דבר להזדהות מתישהו. להכריז מיהו בפני אותה
אישה זקנה. לפחות לומר לה מהם מעשיו כאן. אבל הוא בעצמו לא ידע
מה הוא רצה ממנה. כלום לא היה ידוע לו. היא הביטה בו בתמהון.
זר מושלם שנכנס לחנות שלה ולא פוצה את פיו, לא אומר מילה.
אפילו לא שלום. שלא לציין את העובדה שהוא לא הזכיר את שמו או
מהיכן הגיע.
היה ברור לה שהוא מחוץ לעיר, שכן הוא לא היה מוכר לה, פרצופו
היה זר לאישה הזקנה, שכנראה שהכירה את כל תושבי העיירה.
הוא חשב מה לומר לה וכיצד להתחיל לדבר.
הוא חיפש דירה, אז הוא יכל לשאול אותה איפה יוכלו לעזור לו
במצירתה. שהרי בינתיים לא היה לו איפה לגור.
הוא גם חיפש עבודה. מקצת הכסף שהיה עמו היה יכול להספיק לו
לשבועיים מקסימום, כולל שהייה בת כמה ימים במלון. אחר כך יצטרך
להשיג כסף ממקום כלשהו, בדרך כלשהי.
הכי חשוב אבל, הוא חיפש שם. לא בחר לעצמו עדיין שם לחיים
החדשים.
זה היה בסדר העדיפויות שלו במקום הראשון, לפני הדירה והעבדוה.
ואז הוא פתח את פיו לראשונה.

הוא נתן שם בדוי כמובן. המוכרת נראתה מופתעת. כאילו היא הכירה
אותו או מישהו שקשור אליו.
הוא ניסה לחשוב, מה יכל לעורר בה את התמיהה, מה יכל לגרום לה
להתחיל חשוב. הוא תהה מה היה כה מיוחד בשם הזה שכן זהו אינו
שמו של מפורסם. כלל וכלל לא. ההיפך הגמור מזה.
זה היה שם פשוט, שאפילו השם האמיתי שלו נראה לו בעיניו יותר
מיוחד. ובכלל, הדבר עורר לו מחשבות בראש מה בכלל מיוחד בשם?
שכן שם זה כמו תגית סימון, זה לא יותר טוב מהמספרים האלה
שצורבים לפרה בתחת או מהדקים לה על גבי עגיל באוזן.
הוא ניסה להביט בעיניה ולקרוא את מוחה של הגברת הישישה. הוא
ראה מישהו פעם עושה זאת באיזה תכנית בטלויזיה וחשב לנסות.
ואז המוכרת הישישה פצחה את פיה והבהירה לו את אשר קדח במוחו
וסרב לתת לו מנוחה במשך שניות ספורות, שנראו לו כאילו נמשכו
נצח נצחים.
היא שאלה אותו אם הוא במקרה קרוב למישהו, מישהו שלא מזמן עזב
את העיירה לאחר שגר בה שנים רבות. אם אולי הוא קרוב רחוק שלו,
או לכל הפחות מכיר אותו בדרך זו או אחרת.
גלגלי מוחו התחילו לפתע לנוע בקצב מהיר. יכול להיות שהוא יוכל
לנצל את המידע הזה. יכול להיות שהוא ישקר ויגיד איזה בן דוד
שלישי שלו או אחיין או משהו אחר של אותו אדם. הרי הוא בלאו הכי
מתחיל מסכת שקרים, אז מה יפגע עוד שקר אחד קטן? כלום. יתרה
מכך, הוא יוכל להפיק מזה תועלת רבה בעתיד.
כרגיל, הוא לא חשב על כל שטמון בכך אם יאמר הן וישיב לשאלתה של
המוכרת בחיוב. לא היה אכפת לו מההשלכות שיכולות להווצר ממעשיו.
וגם באמת שלא היה אכפת לו אם יום אחד בעוד כמה שנים אותו אדם
יגיע לעיירה ויכחיש כל קשר אליו, שכן זהו פרט שולי והוא תמיד
יוכל להתחמק מכל מצב אליו יקלע.
זה לא הזיז לו, כי הוא בלאו הכי הולך להתחיל חיים חדשים והם
הולכים להיות שונים לגמרי מאלו הישנים, אז אם כבר לחיות חיים
כאלו, מדוע שלא ישתמש בכל עזרה שמעניקה לו הסביבה לשם כך?
לכן הוא השיב לגברת הזקנה בחיוב.

הוא אמר שהוא איזה קרוב רחוק מדרגה כלשהי של אותו בן אדם,
והלאה אותה עד כדי כך שהגברת, שנראתה לו נחמדה מאוד, רמזה לו
באמצעות הנהונים בראשה כי היא מבינה את דבריו, יודעת על מה הוא
מדבר, ואם הוא יכול בבקשה, לסתום את הפה.
המזל לא יכל להאיר לו יותר פנים, כיוון שכששמעה את השיחה של עם
המוכרת, ולגמרי במקרה, ומבלי כוונה תחילה, אותה האשה שבחנה
מקודם את המדפים, האשה שחש אליה משיכה קלה, אך לא ידע כל כך
להסבירה וחיפש בעצם תירוץ לגשת אליה מבלי להתחיל להמציא את
סיפור חייו, אותה אשה נגשה אליו והחמיאה לו על אותו קרוב רחוק
שלו. היא ציינה שהוא היה מאוד נחמד לכל אנשי העיירה, והשאיר
אחריו מעין קסם כזה כשעזב, ובאומרה זאת היא גרמה לו לחוש כאילו
הוא עכשיו הולך למלא את החלל שהשאיר אחריו קרובו האהוב.
הוא החליט, בצעד נועז מאוד יש לציין, ליצור קשר, ולו הקטן
ביותר, עם האדם הראשון שהוא פגש בעיירה זו, דהיינו הגברת
בוחנת-המדפים.
הם קבעו להפגש למחרת לארוחת בוקר באיזה מקום קטן בעיירה שהאישה
מכירה, אותו היא מחשיבה לטוב, אנין טעם.
האשה בקשה ממנו סליחה, ושלמה עבור מה שקנתה למוכרת. אז יצאה את
החנות, כשהיא מותירה עליו רושם עצום.
בינתיים הוא סיפר למוכרת שהוא עבר לגור כאן מעיר אחרת, המציא
סיבות כאלו ואחרות שנשמעו יותר טוב בראש מאשר כשאמר אותן בקול
רם, אבל למרות הכל לא היו מוזרות עד כדי כך כשחושבים על כך.
לכן, הוא שאל אותה היכן ניתן למצוא כאן איזה מקום מגורים וכן
גם עבודה. היא נתנה לו פרטים והסבירה לו לאיפה לגשת בשביל לברר
פרטים מפורטים יותר בקשר לשאלותיו, ואף הציעה לו להפגש עם ראש
מועצת העיירה, על מנת שהלה יוכל לעזור לו להרשם כתושב העיירה.
הצעותיה קסמו בעיניו ונראו לו נחמדות עד מאוד. הוא התחיל לחבב
את הגברת הישישה מהחנות, אשר העצות שלה נראות לו מצויינות
למדי. הוא כבר יצר קשר עם שני אנשים כעת בעיירה הקטנה הזו,
ושניהם נראים לו נחמדים מאוד, אפילו נחמדים מדי.
בכלל, נראה כאילו הנחמדות שלטה כאן, בעיירה הזו.
הוא הודה לגברת על כל העזרה הרבה שלה, ויצא את החנות.

אז הוא עזב את החנות, והלך להסתכל מה יש בחוץ, מסביב.
כפי שנוכח לדעת מקודם, מעבר לכביד היתה חנות של חומרי בניין
כלשהם, או משהו בסגנון הזה לפחות. בכל מקרה, היא לא הולכת
להיות לו לעזר בתקופה הקרובה, אז לא משנה.
הוא ראה עדיין את אותו איש זקן שיושב ומתנדנד לו בשלווה על כסא
העץ שלו מבחוץ. הוא חשב שהוא שמע את האיש קורא לו לבוא, אבל
הוא העדיף בינתיים להתעלם ממנו, להעמיד פנים כאילו הוא רק
דמיין ששמע זאת, והמשיך להביט סביב.
הוא הלך לו להנאתו ברחוב כשהוא נהנה ממזג האוויר החמים, לא מדי
קריר מחד ולא מדי חם מאידך. הכל נראה לו כה שליו פה, כאילו כל
יום הוא יום אביב שמח, יום שיכולת רק לקוות שיקרה פעם בכמה
שנים בעיר הגדולה ממנה הגיע. השמש עומדת תלויה בשמיים אך לא
מחממת את הגוף יותר מדי. לא היתה מלה אחת שעלתה במוחו, שהצליחה
לתאר זאת בדיוק רב, שהיתה מסוגלת לתפוש את כל מה שראה והרגיש
וחש בעת ובעונה אחת. לא היתה מילה אחת שקיימת בשביל להגדיר את
זה.
כשהוא הולך לאיטו, הוא הביט על המדרכה. לא יכולת לראות פגם אחד
ברצפותיה. כל בלטה מונחת במקומה, וכל מרצפה ללא שום שריטה או
סדק. הצבע אף הוא לא נפגם מהשמש, אין שום לכלוך גם כן. לא ראית
המאה מטר הללו זכר לאיזו עטיפה של ארטיק, לא נייר כלשהו,
ולמרות שספר כבר שני כלבים שהתרוצצו זה אחר זה ברחוב, גם לא
ראה הוא זכר לעובדה שיש כאן כלבים, שום צואה או יציאה חייתית
אחרת.
הוא הגיע למקום שנראה לו כמו הפארק העירוני. מדשאות רחבות
ידיים שמשתרעות על גבי שטח עצום יחסית לגודלה הקטן בהחלט של
העיירה הזו.
העצים נראו ירוקים כל כך. כזה גוון של ירוק ראה בפעם האחרונה
באיזה תכנית בטלויזיה. ביניהם רצו כלבים קטנים, אך עם זאת
הפארק לא היה עמוס מדי. ביחוד יחסית לעובדה שהשעה היתה כבר שעת
צהריים ובשעה כזו אנשים בדרך כלל ממלאים את הפארק עד אפס מקום.
לפחות איפה שהוא גר פעם. אבל אלו הם חייו הישנים ועליהם לשכוח
אותם עכשיו.
לפתע קלט בזווית עינו את האשה מהמכולת יושבת על הספסל. אותה
אחת עמה קבע פגישה למחרת היום. הוא התיישב לידה.

הוא החליט שעכשיו המקום והזמן המתאים גם לדבר איתה.
הם החלו לשוחח, ועד מהרה הוא התחיל ללמוד רבות אודות אותו קרוב
רחוק שלו שעזב את העיירה, כפי שהבין, באותה מהירות בה הוא הגיע
אליה.
לאחר שיחה שלא ארכה רבות, הוא עזב אותה, כשפגישתם עדיין בתוקף,
והלך חזרה לכיוון מכוניתו, משם נסע לכיוון בית העירייה על מנת
למצוא לעצמו מקום ללון בו עוד הערב.
הוא לא האמין שימצא מקום כל כך מהר, אבל הסתבר שבמקרה נשאר להם
מקום פנוי, אותו מקום בו גר הקרוב רחוק שלו לשעבר.
הוא לא חשב פעמיים, אפילו לא טרח ללכת להסתכל איפה המקום הזה,
איך הוא נראה, מה יש שם, היכן הוא ממוקם, דבר. אבל הוא החליט
שהוא הולך לגור שם.
לא נראה היה לו ששום דבר יכול להיות פחות ממושלם בעיירה הזו.
הוא הודה לראש העירייה שעזר לו במציאת מקום המגורים והלך
להעביר את המטלטלים המעטים שהיו ברשותו למקום.
כשהגיע למקום מגוריו החדש הוא נוכח לדעת שהוא לא רק שלא טעה,
אלא המקום היה יותר ממקסים. הוא השקיף על גינה מצד אחד ועל
גינה מצד שני. אין זכר לזיהום אוויר או לכלוך או איזה נוף
מכוער, שהשתקף מחלון ביתו הישן.
גם הדירה עצמה היתה מרווחת עד מאוד. מלא מקום לשים את כל
הדברים. הוא כבר ראה שהגורל צופן לו עתיד ורוד, אפילו ורוד
מדי.
הוא הביט סביב והתחיל לסדר את הדברים המעטים שהיו לו מחייו
הישנים.
הכל נראה לו כל כך טוב, יותר מדי טוב בשביל להיות המציאות, אבל
זאת המציאות אחרי הכל.
הוא הלך לישון, כבר היה מאוחר.
לפני שנרדם צבט את עצמו כדי להיות בטוח שהוא לא חולם, וכל מה
שהתרחש היום היה חלום אחד גדול וורוד.
למחרת כשהתעורר משינתו בבוקר הוא התקלח במיים, שהיו, כמובן,
מושלמים. אחכ הוא התחיל להתכונן לקראת הפגישה שלו עם האישה
מהמכולת. הוא סיים להתכונן ויצא מהבית.

הוא רצה ללכת לאותו מקום אבל כשירד ויצא החוצה מהבית ראה אותה,
עומדת שם, מחכה, רק לו. יותר מזה לא יכל לבקש.
הם הלכו ואכלו ארוחת בוקר, ודברו שוב ארוכות. היא סיפרה לו על
ההיסטוריה של העיירה, הכירה לו כמה וכמה אנשים, הסבירה לו היכן
ממוקם כל דבר. הכל נראה לו היה טוב ויפה.
לאחר ארוחת הבוקר הזו הם קבעו ללכת גם לארוחת ערב מתישהו.
מארוחה לארוחה הם התחילו לצאת, והתחברו יותר מאשר כל אדם אחר
איתו הוא התחבר בעיירה הזו.
אבל זה לא אומר שהוא לא היה מיודד עם אנשי העיירה, להפך, נראה
היה שכל איש ואישה בעיירה היו ידידים שלו והכירו אותו היטב. או
לפחות את מי שהוא התיימר להיות.
היה לו עוד ידיד קרוב אחד, אותו איש זקן בכסא הנדנדה. הוא נהג
לבוא אליו ולבקר אותו פעם ביום, הם היו מדברים והוא היה מספר
לו סיפורים על התקופה שהוא היה צעיר. זה מצא חן בעיניו. הוא
ראה בו כמעין אבא, או לפחות איזה תחליף לאבא.
אבל האיש מעולם לא זז מהכסא, לפחות הוא לא ראה אותו עוזב
אותו.
הזמן התחיל לחלוף, והוא מצא לעצמו עבודה באחת החנויות בעיירה,
לא עבודה שדורשת הרבה כשרון, וכך גם התמורה שלה, אך הוא נהנה
מחייו פה ומעבודתו. הוא התחיל להרגיש את עצמו שייך.
אט אט החלה תחושת השלמות הזו לחדור גם אל עצמותיו, והוא התחיל
להרגיש אחד מהתושבים כאן, והזדהה איתם, והיה בדיוק כמו כל אדם
אחר בעיירה.
כך וכך הזמן חלף לו, והקשר שלו עם אותה אישה הלך והתחזק. הם
כבר היו חברים כעת, יצאו קבוע, אם אפשר להגדיר זאת כך.
אותה גברת שהשאירה עליו את הרושם הראשוני הפכה להיות החברה הכי
קרובה שלו.
הכל נראה לו כאילו זז בקצב מהיר יותר משניתן להעלות על הדעת,
הוא מצא את עבודתו במהירות שיא, ונכנס לדירה חדשה באותו יום בו
הגיע לעיירה.
אבל השיא של התחושה הזו שהכל הולך נורא מהר וחלק, כל כך פשוט
מדי, הגיעה רק לאחר כמה חודשים. הוא נישא לאישה שפגש.

וזה נראה לו, כמו כל שאר הדברים, אולי פזיז מדי, מהיר מדי
ואפילו טוב מדי בשביל להיות אמיתי. הכל נראה לו כמו חלום ורוד
אחד גדול, אבל למעשה כך היו כל החיים שלו כאן בעיירה, והגיע
הזמן באמת שאחרי כל כך הרבה זמן בו הוא מתגורר כאן וחיי כאן את
חייו, שהוא יתרגל לעובדה הזו.
ולא שיש מה להתלונן, אנשים רבים היו שמחים להתחלף איתו
במקומות, או לפחות הוא חשב ככה, אבל זה פשוט נראה לו טוב מדי
בשביל להיות אמיתי.
יום אחד, וזה כבר היה לאחר שנשאו, הוא פתח את המקרר וראה שכמה
דברים חסרים, אז הוא החליט ללכת למכולת, לקנות שם מצרכים. אשתו
לא הייתה בבית, כנראה כבר עזבה לפני שהתעורר, שכן השעה היתה
כבר די מאוחרת יחסית להתעורר בה.
בכל אופן הוא הלך למכולת וראה עליה שלט שתלוי וכתוב בו שהחנות
סגורה לרגל יום הלטאה. הוא לא הבין את פירוש הדבר. זה נראה לו
מוזר, אבל הוא לא יחס לזה הרבה חשיבות. חשב אולי שזה איזה
תרגיל או משהו, לא כל כך היה אכפת לו גם.הוא החליט להתעלם
מהעובדה הזו וחזר לביתו שם סעד את ליבו במה שלבסוף כן היה
במקרר.
ככה וככה הארוחה שהצליח להכין לעצמו ממה שכן נשאר במקרר היתה
טובה מאוד, מצויינת אפילו. הוא לא שיער שהוא יצליח להכין ארוחה
כה טעימה מהדברים המועטים שנשארו לו לאכול.
בינתיים, חזרה אשתו הביתה. הוא נשק לה והזמין אותה לארוחת ערב
שהוא בישל. אז הוא הכין גם לה מהאוכל, ובזמן שאכלה הוא החליט
לשאול אותה לגבי השלט שראה על החנות. הוא לא חשב על זה למעשה
עד עתה, אבל אם היא כבר כאן, הוא החליט לנסות לברר מה זה היה.
היא התחילה לגמגם, לא בדיוק ידעה מה לענות לו. הוא התחיל לקלוט
שאת התשובה הוא לא ימצא על שפתיה, מה עוד שזה לא היה כל כך
חשוב לו בשביל להתחיל לתחקר את אישתו. אז הוא החליט לוותר,
ואמר לה שכבר לא משנה.
לא היה לו כל כך חשוב מה זה אותו יום או חג או מה שזה לא יהיה,
והוא היה בטוח שהוא ישכח מזה למחרת. בינתיים היא סיימה את
ארוחת הערב והם הלכו יחדיו לישון.

למחרת הכל נראה כשורה, והוא כבר שכח ממה שארע ביום האתמול. הכל
חזר לשגרה, והוא הלך לו לדבר עם הזקן על הנדנדה. הוא השלים את
קניותיו מאתמול במכולת.
כשהיה במכולת, נזכר לפתע שוב בדבר הזה שקרה אתמול. משום מה זה
עזב את מוחו וחזר להטריד אותו רק כעת, בלי שום סיבה נראית
לעין.
אז הוא החליט לנצל הזדמנות זו שהוא זוכר, ובמקרה לשאול את
המוכרת מה בדיוק אותו דבר שהיה כתוב בשלט על דלת החנות שלה.
היא לא כל כך הבינה מה הוא רוצה, וגם היא התחילה לגמגם, כמו לא
מוצאת את התשובה הנכונה לומר, אז גם עתה הוא החליט לעזוב את
זה.
הוא חזר הביתה וסידר את המצרכים, והמשיך לחיות את חייו עם
אשתו.
וכך המשיכו החיים במסלולם, הכל נראה כל כך שליו, הזמן עבר לו,
ובינתיים נולדה להם ילדה.
ילדה קטנה, יפהפיה. טהורה כזו, פשוט מושלמת. הוא טען שהיא ירשה
את היופי שלה מאמה, היא טענה שהיא ירשה את החיוך מהאבא. לא היה
יותר מאושר ממנו באותו יום שהיא נולדה. יותר מזה אי אפשר
לבקש.
כל חייו הוא חיכה לאותו רגע, בו הוא ירגיש מה זה סוף סוף להיות
אבא, איך ההרגשה שאתה אחראי לחיים של מישהו אחר, שאתה יוצר
מישהו משלך.
מאז ומעולם הוא קינא בחבריו שנולדו להם ילדים, והוא תמיד אהב
להשתעשע עם התינוקות שלהם. ובכלל, הוא ותינוקות הלכו יחד בצורה
מושלמת.
הוא התעקש לקחת חלק פעיל ומלא בטיפול בילדה הקטנה שלו, ואשתו
לא סרבה לאפשר לו זאת. הוא תמיד חשב שיהיה זה קשה לטפל בילדה,
יותר נכון בתינוקת, אבל בינתיים הדבר נראה לו פשוט מדי, יותר
מדי קל. ממש לא כמו שהוא חשב.
לא היה לו הרבה נסיון, אבל נראה שהיה כי הולך לו חלק בטיפול
בה. באמת, הכל היה נורא קל, ומהנה בשבילו. הוא הסתדר איתה
מצויין, כפי שהסתדר עם התינוקות של החברים האחרים שלו, אבל
הפעם זו היתה התינוקת שלו, ולא של מישהו אחר. הפעם זו היתה
יצירתו שלו, פרי עמלו האישי.
הוא אהב אותה מאוד.

הזמן חלף לו, והילדה התחילה לגדול, וגם ללכת, ולדבר.
לא יכולת למצוא אדם מאושר ממנו בכל העיירה הקטנה הזו, כמו גם
בכל העולם כולו.
יום אחד כשחזר הביתה מהמכולת הוא ראה את האיש הזקן מתנדנד לו
בכסא העץ שלו. הוא נגש אליו והם החלו לשוחח.
שוב הזקן התחיל לספר לו מעשיות על התקופה שלו כילד.
הפעם הוא החליט לספר לו על חוויה קשה שהוא עבר כשהיה בגיל
גן-חובה. הוא סיפר לו איך היה לו חבר קרוב מאוד, ואיך החבר הזה
כבר אינו יותר. הוא סיפר לו את כל קורותיהם המשותפים, כל
החוויות שהם עברו, ונראה היה כאילו זולגת דמעה בלחיו בזמן שהוא
מספר.
האיש השתתף בצערו, ושאל אותו איך בדיוק קרה שהחבר שלו כבר לא
איתם יותר.
הזקן הביט בו במבט משתומם כזה, ואמר לו שהרי זה בגלל.. הוא
יודע. אבל הוא לא הבין מה הזקן רומז.
הזקן נראה כאילו הוא כבר עייף, וסימן לו שהוא רוצה שילך, כיוון
שהגיע הזמן שינוח את מנוחת הצהריים שלו.
הוא לא התווכח איתו, ולא השתהה רבות לפני שעזב אותו וחזר
לביתו, כאשר כעת הסיפור המוזר הזה מצלצל במוחו.
אז הוא חזר הביתה לאשתו, וסיפר לה על המקרה שקרה כעת עם הזקן
בכסא הנדנדה, והיא התחילה להבהל.
היא אמרה לו שישכח מזה, שהזקן הזה סתם משוגע, ושהרי לא יכול
להיות שבעיירה שכזו ילד כך סתם ילך לאיבוד.
אבל הוא התעקש, ואמר שהזקן נראה משכנע מאוד בדבריו, וגם שדמעה
זלגה על לחיו, אבל לבסוף הוא הבין שדי לו להתווכח עם אשתו,
והוא החליט לוותר על התענוג המפוקפק הזה.
הם ניגשו לאכול ארוחת ערב, ואז הוא ראה, לראשונה בכל התקופה בה
הוא חי כאן, שאשתו בוכה. הוא שאל אותה לפשר בכיה אך היא לא
ענתה לו והמשיכה רק לבכות עוד יותר, כשמדי פעם מרימה היא מבט
לעברו, נראית כאילו נרגעה, אך חוזרת שוב לבכות.
הוא ניסה להרגיע אותה, ונראה היה שהוא הצליח בכך, ולבסוף היא
הפסיקה לבכות והם הלכו לישון.

למחרת היום הוא שב אל הזקן. הוא לא התכוון לתת לו לשכוח ממה
שקרה. הוא שאל אותו לפשר המקרה, והזקן ניסה להתחמק אבל לבסוף
אמר לו שהחבר שלו הלך ללטאה. יותר מזה הוא לא היה מוכן לגלות.
האיש, אולי קצת נרגז, בפעם הראשונה מאז הגיע לכאן, קם ללכת.
אז הזקן אמר לו שהוא משתתף בצערו ונפרד ממנו לשלום.
האיש לא ייחס לזה כל כך חשיבות, אבל בדרך הביתה, הוא נזכר
בדברי הזקן, ולא הבין כל כך למה הוא התכוון.
כשחזר הביתה לאשתו הוא סיפר לה, פעם נוספת, על שאירע עם הזקן,
אך היא, על אף שהיתה די נסערת, אמרה לו שישב ושעליה לספר לו את
האמת.
הוא, די נרגש, התיישב, ואז היא התחילה לדבר.
היא שאלה אותו אם העיירה נראית לו שלוה. הוא ענה שכמובן, ושהכל
נראה פשוט מקסים כאן. היא שאלה אותו אם הוא אי פעם חשב מדוע זה
כך. הוא לא הבין למה היא חותרת, ואז היא התחילה לספר לו על
אגדה, שקיימת בעיירה עוד מלפני שהיא נולדה. לפיה, ישנה לטאה
בקצה של העיר, או לפחות איזה יצור כלשהו. בכל אופן אף אחד
מעולם לא ראה אותה. היא אמרה לו שבכל שנה, בתאריך קבוע מראש,
יורדים כל אנשי העיירה ומקריבים את אחד מהילדים של העיירה
ללטאה. הוא לא כל כך הבין מה היא מנסה לומר, וניסה לשאול אותה,
אבל היא, בהניחה אצבע על פיו, המשיכה לדבר ואמרה לו שהשנה
הילדה שלהם נבחרה להיות הקורבן.
כל עולמו החל להתמוטט, ולו רק בגלל אותן מילים ספורות שאשתו
הוציאה זה עתה מפיה. הילדה, שהוא כה אהב, שהוא כה טיפח. הדבר
שהיה הכי חשוב לו בחיים, וכעת עליו להקריב אותה ללטאה.
אישתו לא סיימה בכך, והיא גם ספרה לו על אותו קרוב רחוק שלו,
ועל כך שהם היו פעם נשואים וגם הם נאלצו להקריב את הילדה שלהם,
מה ששבר אותו וגרם לו לעזוב מכאן.
הוא עזב אותה ונכנס לחדר השינה, שם הוא הסתגר והתחיל לבכות.
היה לו קשה לקבל את העובדה. הוא סרב להאמין למשמע אוזניו; הוא
לא רצה בכלל לחשוב שזה אמת. הכיצד יתכן הדבר? איך זה יכול
להיות? זה ממש לא הגיוני. חסר כל קשר למציאות. ואז, כמו קודמו,
הוא התאבד.


הערת המחבר:
הדברים הכתובים לעיל אולי נראים חסרי שחר, ומנותקים מכל קשר
למציאות. אולם הם באים להמחיש לנו ולהעביר לנו מסר.
ישנה אמרה ההולכת: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו".
ובכן, החיים הם לא תמיד כמו שהם נראים, ולפעמים צריך לחפש טוב
טוב מתחת לשטח בשביל לגלות את הדברים הקטנים שגורמים להבדל
המשמעותי.
לפעמים גם נתקלים בהם במקרה.
ועל זה באתי לספר ולומר, וזוהי כל התורה כולה.
איציק