ומה אם יכולתי לעצור בידיוק את השניה הזאת ולהסתכל על הכוס
נשברת?
הרגע לפני - הכוס נופלת ונוחתת על הרצפה. שניה אחר כך - היא
מפוזרת לרסיסים. אבל מה עם אותו הרגע הזה, מאית השניה הזאת,
הטעות, הניצחון, הרסיסים מתפרקים ומתרחקים אחד מהשני, נשברים.

מה אם יכולתי לעמוד מול הכביש, להביט באוטובוס נוסע ולזכור גם
את אותה השניה הזאת של הפיצוץ, ורק אז לראות את הדם מרוח בכל
מקום? את השניה הזאת, שהכל קופץ, שהאיזון מופר, שהופך להיות
אחר. את הדרך, הביצוע, לא את השלמת המטרה.

אם אנחנו חיים על ערים שלמות שנמחקו, על חלומות של אנשים שהיו
פה, אם המיטה שלי עומדת בדיוק מעל למיטה של ילדה קטנה או איש
זקן שגם להם היו חיים פעם, ונשכחו, וגם הם אהבו ויצרו ורצו
ועשו אומנות, ומלחמות, ואהבה.
וההיסטוריה היא רק ספר שמישהו שלא היה בה כתב.
והכל מתחיל מהתחלה, כי שוב תהיה פה מלחמה היום, בעוד שנה, וגם
אותי לא יזכרו. הרי מי אני בכלל? חלק מתל ההר. מזערי ביותר.
בלתי נשכח, או בלתי נזכר?
למה לי?
וכל השאיפות והמטרות והאמונה המזוייפת בעצמי שאני משתדלת
להחדיר לי למוח, תמחק יום אחד, יהיה מתחתיי ויהיו מעליי. אז
מה? מה עשיתי בכלל?

אני רוצה להיות אלוהים. זה החלום. זאת המטרה. אני אהיה שם,
תאמיני בזה, את תהיי.
כי הוא שלמות, הוא טוב ורע, ושמיים וארץ, ושחור ולבן, והכל
כשהכל כבר נשכח, וכלום כשהכל עוד נזכר, וצחוק עם בכי ואכזריות
עם חמלה, או בלעדיה, או איך שיבחר.  הוא כוח וחולשה, שהוא שולט
בו, ומאבד לפעמים, והשליטה והכניעה - כי הוא הכל. אני אהיה
הכל. אני אהיה אלוהים.