אנחנו עומדים ליד הדלת, מבין כולם נשארת אחרון. אני שונאת
פרידות, תמיד שנאתי. אני מניחה שזו מנת היתר הקטלנית של
אמוציונליות המתפשטת לי בדם במצבים מעין זה שגורמת לי לשנוא
אותם כל כך אבל לחזור אליהם שוב ושוב כמו נרקומן שנגמל ונופל
ונגמל...
"ידעת שיש הבדל סמנטי בין סוף לסיום?"
"לא", אני עונה ומהרהרת איזה מהם נשמע סופי יותר, מוחלט יותר,
מתאים יותר לרגע הזה הכל כך אחרון.
"אולי זה בעצם בין לסיים ללגמור...?"
"אולי..."
אני מנסה למצוא מילים נכונות ובו בזמן גם לדחוף חזרה למטה את
גל הדמעות שהולך ומטפס לו במעלה הגרון שלי כמו מטייל עקשן
שמתעקש להגיע לפסגתו של הר גבוה ובכל פעם מחליק ונופל וחוזר
ומטפס...
אין לי מה לומר.  
אולי אין לי איך לבטא את מה שכן יש לי להגיד.  
מסתכלת עליך, אנחנו מתחבקים, חיבוק פרידה כזה. אני מנסה לתת לך
את החיבוק הכי משמעותי שאני מצליחה למצוא אבל מרגישה שגם זה לא
מספיק.
פותחת את הדלת, אתה עובר את הסף לצד השני ומעיף מבט אחרון: "את
תהיי בסדר?"
"אני מניחה שכן" ומסננת לעצמי "מתישהוא".
אתה הולך וסגירת הדלת אחריך פותחת את דלתות הבכי שלי.

בבקשה, תסגור אותן...