[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"השלום", "השלום", צעק שדרן הטלוויזיה, "הוא הגיע, סוף סוף הוא
הגיע". הם פתחו בקבוק שמפניה באולפן הערוץ השני, התחבקו ופעם
ראשונה בחייהם הרשו לעצמם להראות רגש אנושי כשהמצלמה עדיין
מצלמת ומשדרת לאלפי אנשים. זינקתי על השלט והעברתי לערוץ אחר,
גם הוא שידר את הידיעה החדשה, הראו תמונות מכיכר רבין, אלפי
אנשים יצאו לשם לרקוד, לצרוח, לדבר, לבכות משמחה. ילדי הפרחים,
שכבר לא כל כך צעירים, הדליקו נרות בצידי האנדרטה לזכרו של
רבין, מתחת לתמונות החולפות רצו כותרות המודיעות על החדשות
המרעישות, לא היה ניתן להתבלבל, זו היא לא טעות של רגע
כשהאוזניים שומעות את המילים אך המוח מחבר את המשפט למה שהוא
רוצה לשמוע, לא, בכלל לא ככה, זה היה אמיתי.
מעבר למסך המואר של הטלוויזיה עומדת אני, בוהה, המומה.
התיישבתי על הספה הירוקה, אחד מצעצועי ילדיי השמיע קול צורם
כשדרכתי עליו בטעות, כי נזרק בחוסר התחשבות על השטיח לפני כמה
שעות כששיחקו בסלון. מה לעשות? להתקשר לבעלי, לחברים, להוציא
את הילדים מבית הספר וללכת לחגוג. מסיבה הערב, או פיקניק מחר,
חייבים לשמוח, נראה לי. מבטי המבולבל חזר אל המסך השחור, שהיה
עכשיו כל כך צבעוני. עכשיו רואים את לחיצות הידיים, ההסכם,
החתימות, ההקלה.
דמעות שנפלו מעיניי חדרו לחולצתי וציננו את גופי. גיששתי סביבי
מבלי להזיז את העיניים מהנקודה שעליהן היו ממוקמות, מצאתי
חבילת טישו בתיק המעצבים הקטן שלי, ניגבתי את כל פני ואת איזור
החזה, אך הן לא חדלו לרדת, טיפטפו כמו גשם. עכשיו אפשר לשכוח
מכל הרעיונות לנסוע לארצות הברית, אוסטרליה או אולי אפילו
למזרח, עכשיו אני נשארת פה, לא משנה מה יקרה, זאת ארצי,
מולדתי, אהובתי, לפה באו הורי בכדי שפה אגדל ואגדל את צאצאיהם.
איך יכולתי לדמיין את עצמי מדברת בשפה זרה, להסתובב עם אנשים
שלא מוכרים לי ולא לאכול פלאפל בכמויות המסחריות שאני מעכלת
לשבוע? אני כל כך מבולבלת. ניתן היה להרגיש את כל הרחוב רועד
כשהודיעו על החדשות, ובסופם ניתן היה לשמוע את כל הרחוב צורח
מאושר.

מחשבה שחלפה במוחי הממה אותי ועצרה את על ההתרחשויות, אולי אני
חולמת, אולי כל זה בכלל לא אמיתי.

כפות ידיים תומכות אך לא מוכרות הצטברו סביב גופי, אוזניי
מתחילות לשמוע צרחות ובכי, קול אהוב קורא בשמי ואומר שהכול
יהיה בסדר. אני נופלת על האדמה הרכה והרטובה ובגדיי מתלכלכים,
אני עדין לא קולטת, אני במציאות אחרת, לי זה לא קרה. קול השדרן
מהדהד בראשי, "פיגוע בתחנה המרכזית, 17 הרוגים". הוא לא המשיך
לפרט על האירוע, הוא פשוט חזר על דבריו עוד פעם ועוד פעם,
כאילו ניסה להחדירם למוחי, לעורר איזה רגש. מצחיק להיזכר
בפניו, אדישות, חסרות רחמים. אני רועדת ועדין תקועה באותה
התנוחה, אך עכשיו, אני יודעת להיכן פונה מבטי. אני קמה, מניחה
נשיקה אחרונה על האבן, מנגבת ממנה את טיפות הגשם והדמעות,
מלטפת את החריטות שמעידות על חיים שהיו, וחיה את המציאות
שסביבי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קוס עמק - הקוס
של האמא של
הגבינות
הצהובות



(הצעה לפרסומת)


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/12/04 2:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביגיל טננבאום

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה