אני רוצה לכתוב מילים,

כאלה שירעידו את העולם,
כי זה מגיע לו למניאק, שלא צודק אף פעם,
שכולם ישמעו את מה שיש לי לספר,
את הצעקה הפנימית של הנפש בתוך הגוף המתפורר,
רק אכתוב, ולא אלחש,
מדי קשה לי לדבר,

אני ראיתי עולם, ועוד עולם אחר,
אני טיפסתי הרים ושחיתי אגמים קפואים, רועד,
אני חציתי יבשות, נהרות ומדבר בוער,
ולא התייאשתי, נשארתי חזק, ואני עודני עומד,

והימים עברו, ארוכים מנצח,
זמן אבוד בלעדייך, זמן שלא ישוב,
ואני במסע, ורק, כדי לקטוף לך פרח,
שיגרום לך פעם אחת, לחייך שוב,

ואז העולם, זה שלא יירעד לעולם,
זרק אותי מעל גבו, כמו סוס פרא,
הדממה הרעישה את החדר,
החרישה גם את נפשי,
ליבך נדם, נשימתך פסקה, הלהבה כבתה,
ואני... לא הספקתי...
לא פרח, לא חיוך, לא עולם ולא תקווה,
גם לא מילים אחרונות של אהבה.