הוא קם בבוקר וכבר היה לחוץ ועצבני. ברדיו אמרו שבשער הגיא יש
פקק מטורף וזה בעצם הבהיר לו שהוא יאחר לעבודה. לא היה לו זמן
לאכול ארוחת בוקר. הוא צחצח שיניים, דפק מקלחת מהירה ויצא, הוא
אפילו לא אמר שלום לאשתו ולילדים. הוא נסע כמו מטורף, עקף את
כל מי שיכול היה (במזל גדול לא עשה תאונה), עד שלא הייתה לו
ברירה והוא היה חייב לחכות בפקק כמו כולם. אחרי כמה דקות הפקק
השתחרר והוא הספיק להגיע בזמן לעבודה, אפילו הרבה לפני הזמן.
הוא נכנס ועוד לפני שהספיק להוריד את המעיל הבוס שלו רץ אליו
בצעקות, "סיימת כבר את הכתבה???"
הבוס שלו היה כנראה עוד יותר לחוץ ממנו, ולפי הקמטים על הבגדים
היה די ברור שהוא נשאר לישון במשרד.
לכל אחד אחר היה ברור שלא כדאי להתעסק עם הבוס במצב שהוא נמצא
בו עכשיו, אבל משום מה דווקא לו זה לא היה ברור.
"נראה לך שסיימתי עם הכתבה?! איך יש לך אפילו את החוצפה לשאול
אותי את זה? שלחתם אותי רק אתמול, מתי בדיוק אני אמור למצוא
זמן לסיים את זה?"
הבוס התעצבן מאד וככל הנראה הניח ידו על מצחו כדי להחזיר את
הוריד שיצא משם למקום הטבעי שלו. "זה צריך להיות בראש סדר
העדיפויות שלך, מחר אנחנו חושפים את זה כפי שאתה כבר יודע!!!"
"ואתה חושב שאני מתעסק בקקה?" הוא ענה, "אל תדאג, עד אחרי
הצהריים זה יהיה מוכן..."
"חסר לך שלא..." אמר הבוס, והלך להטריד אנשים אחרים.
למה הוא היה צריך להגיד את זה? הוא כבר סיים את כל הכתבה חוץ
מלקבל את התגובה של השר, ולמעשה היה יכול כבר להגיש את זה
ולהמשיך עם הכתבות שלדעתו היו הרבה יותר חשובות מה"חשיפה"
הקריטית הזאת. הבעיה היתה שהוא התעצבן על הבוס, שכולם יודעים
שהוא ממש לא מוכשר והגיע למקומו רק בגלל קשרים, וגם הבוס יודע
את זה ובכל זאת היתה לו את החוצפה הזאת לצעוק ולאיים על אדם
יותר מוכשר ממנו...
הוא עשה לו פרינציפ ומסיבה בלתי מובנת הוא החליט להמשיך עם
הפרינציפ ולא להגיש לו את הכתבה גם כשיגיע אחר-הצהריים.

למה? למה? למה?
הוא הסתגר במשרד וקרא כמה החלטות בית משפט שנוגעות לכתבה היותר
חשובה שהוא עסק בה, למרות שהוא לא הצליח להתרכז כי הוא ידע
שעוד כמה שעות מצפה לו התנגשות.
הוא ראה בעיני רוחו את הבוס מגיע, ואז הוא אומר לו שפרינציפ
הוא לא מביא לו את הכתבה עד שהוא יודה שהוא נטפל אליו סתם כי
הוא מקנא, הוא ידע שהבוס לא יכול לוותר עליו כי הוא העיתונאי
החוקר הכי טוב שלו ובטח שהוא לא יכול לוותר על הכתבה, ואולי
ככה הבוס יתנצל ומערכת היחסים ביניהם תהייה יותר שלווה ופורייה
ואולי הבוס יקשיב גם מדי פעם למה שיש לו לומר.
בשעות האלה שהוא חיכה כבר הספיקה להגיע תגובת השר, דוברו של
השר התקשר ואמר לפרוטוקול שהשר מכחיש את כל מה שעולה מהכתבה
והוא אפילו לא מכיר במעורפל את הסיפור, שלא לפרוטוקול אמר
הדובר שהוא לא מבין למה העיתונאים מתעסקים בשטויות במקום לעשות
חדשות, והוא מאד מאוכזב ספציפית ממנו כי הוא החזיק ממנו
כעיתונאי חוקר מהשורה הראשונה ולא ככותב לצהובון. הוא ניסה
להסביר שזה לא היה רעיון שלו ואפילו לא הייתה לו מילה בתהליך
אבל לא היה למי לדבר. הכול בגלל הבוס המטומטם הזה שמבין
רייטינג אבל לא מבין חדשות.
אחרי שהדובר סיים את השיחה, הוא אמר למזכירה שלו לא להעביר לו
יותר שיחות, הוא רצה להתרכז בדברי השופטים ואולי לנסות למצוא
שם את מה שהוא חיפש. לא הועברו לו יותר שיחות טלפון אבל הוא
עדיין לא הצליח להתרכז.
הנורית בטלפון שלו הבהבה, הקול של המזכירה שלו בקע ממנה ואמר
לו שאשתו רוצה לדבר איתו.
"לא אמרתי לך לא להעביר לי שיחות?!" הוא צעק עליה.
מה היא עשתה שהוא היה צריך לצעוק עליה?
"היא אומרת שזה דחוף", התעקשה המזכירה.
הוא ניתק למזכירה את הטלפון. לא היה לו כוח לשטויות של אשתו
ולחוצפה של המזכירה שלו.

למה הוא עשה את זה? למה הוא לא דיבר עם אשתו???
הוא ניסה לחזור ולהתרכז בהחלטות בית המשפט אבל הוא שוב פעם לא
הצליח להתרכז, הפעם הוא לא חשב רק על הבוס, הוא חשב גם על
המזכירה שלו ואיך יש לה את החוצפה... ועל אשתו, למה היא תמיד
חייבת להפריע לו בעבודה?
הוא דפק את הראש בשולחן כמה פעמים, בתקווה שזה יחזיר לו את
הגלגלים לראש אבל זה לא עבד...
בשעה ארבע אחה"צ, הבוס שלו נכנס למשרד בסערה וצעק עליו שהשעה
כבר ארבע אחה"צ.
אז הוא אמר לו שפרינציפ הוא לא מביא לו את הכתבה עד שהוא יודה
שהוא נטפל אליו סתם כי הוא מקנא.
הבוס בהתחלה היה המום, אבל מייד התעשת והתחיל לצעוק עליו איך
הוא מעיז להגיד דברים כאלה לבוס שלו, הוא בכלל לא כל-כך מוכשר
והסיבה היחידה שהוא השאיר אותו במערכת מלכתחילה זה בגלל השם
שיש לו כעיתונאי חוקר. העיתונאי החוקר כמובן לא נשאר חייב ואמר
לו שהוא לא מבין שום דבר, ובטוח שהוא קיבל את תעודת הבגרות שלו
ב"לטביה". הבוס כמובן אמר שזה רק מראה שהוא לא יודע כלום, כי
ב"לטביה" מכרו תארים ולא תעודות בגרות. הוא השיב שהוא נטפל
לקטנות כמו שהוא תמיד בוחר להיטפל בקטנות, ושלא ישכח שהוא זה
שבכלל גילה את פרשיית "לטביה". ואז הבוס צעק לו: "אז איך זה
להיטפל בקטנות? אתה מפוטר". ואז הוא אמר שהוא לא יעיז לפטר
אותו, והבוס אמר שיעיז. הוא ענה שהוא חייב להשאיר אותו, כי
אחרת לא תהייה לו את הכתבה למחר. ואז הבוס אמר שהוא פשוט ייקח
את הכתבה מהמחשב שלו. העיתונאי החוקר אמר שאם הוא יעשה את זה
הוא יתבע אותו על גניבת הרכוש הרוחני שלו. הבוס אמר שהוא גם לא
מבין כלום במשפטים, כי זה המחשב של המערכת וכתבה שהוא כתב
בשביל המערכת והיא שייכת להם. העיתונאי החוקר בפרץ עצבים התנפל
על המחשב כדי למחוק את הכתבה. הבוס קרא לאבטחה, שהגיעה במהירות
מפתיעה והספיקה להחזיק אותו לפני שיצליח למחוק את הכתבה. בדרך,
כשהם לקחו אותו מהמשרד, הבוס הבטיח לו שהשם שלו לא יופיע על
הכתבה הזאת מחר ושישלחו לו בדואר את כל הדברים שלו מהמשרד.
כששלושה שומרים ליוו אותו החוצה, כאשר אחד מהם החזיק בחוזקה את
זרועו, הוא הספיק לראות את המזכירה שלו מחייכת חיוך זדוני.
הם דחפו אותו החוצה מתוך בניין המשרדים וצעקו לו שלא יעז לחזור
כי הם יקראו למשטרה.

רק עכשיו הוא שם לב מה מתרחש בחוץ, כשהוא היה סגור במשרד הוא
בכלל לא ראה איזה גשמים חזקים יורדים בחוץ ואיזו סופה משתוללת
לה ברחבי העיר הקדושה. הוא התחרט מאד עכשיו על זה שהוא הוריד
את המעיל שלו כשנכנס למשרד, כי הוא שכח לקחת המעיל שלו עם כל
המהומה ועכשיו הוא בכלל קפא מקור. הוא רץ ברחוב נגד כיוון הרוח
עד שהגיע לתוך מכולת ונכנס פנימה להתחמם. מתוך דיכאון הוא קנה
בקבוק וודקה מהסוגים הזולים יותר ולהפתעתו סיים את כל הבקבוק
בלגימה אחת. המוכר במכולת ראה שהאיש נסער וניסה לדובב אותו מה
קרה, האיש רק סיפר שהוא קם על צד שמאל היום והוא רוצה רק לחזור
הביתה עכשיו ולנוח. המוכר שאל אותו אם כדאי שהוא ינהג עכשיו
במצבו ובהתחשב בכמות האלכוהול שנמצאת עכשיו בגופו, והאיש (כבר
לא עיתונאי חוקר) צעק עליו שלא יתערב לו בעניינים.

הוא יצא מהמכולת ורץ חזרה לחניון של המשרדים כדי להיכנס לרכב,
ורק כשהגיע לרכב נזכר שהמפתחות נמצאים בתוך המעיל שלו.
הוא נשען על המכונית שלו והתחיל לצרוח. פשוט לצרוח.
היה לו רגע של טירוף.
עם עין אחת הוא ראה את המכונית של הבוס שלו שנמצאת חנייה אחת
ליד המכונית שלו, עם העין השנייה הוא ראה מוט מתכת מונח על
הקיר בצורה מאד מזמינה...
שתי העיניים שלו התחברו ליעד אחד והמוט התחבר לזכוכית של
המכונית של הבוס, ואז לשלדה של המכונית, וחוזר חלילה...
האזעקה התחילה לפעול אבל לו לא היה איכפת.
אנשים על מדים רצו לכיוונו, העיניים שלו כבר לא כל-כך הבחינו
אם זה שומרי ביטחון או שוטרים וזה לא כל-כך שינה לו, הם צעקו
לו שיוריד את המוט או שהם יורים בו, הוא לא הקשיב והמשיך להכות
ברכב של הבוס שכמובן שהיה יותר יקר מרכבו שלו...
השומרים לא ירו עליו... במקום זה הם התנפלו עליו, נטרלו אותו
מהמוט שלו ושמו עליו אזיקים. הכניסו אותו לניידת, והוא ישב עם
ראש מושפל מאחורה עד שהגיע לתחנה. בדרך מהניידת לתחנה הוא ראה
עיתונאים שהוא זיהה כחברים שלו אבל הפעם הם רצו לצלם אותו, הוא
לא נתן להם וכיסה את ראשו.
הוא חשב לעצמו שאפילו אם השם שלו לא יהיה על הכתבה של מחר, הוא
עדיין יופיע בחדשות...

הכניסו אותו לתחנה ואמרו לו להמתין על ספסל. הוא ישב ליד זוג
רוסי שחיכו שהבן שלהם יסיים עם החקירה ויוכל לחזור הביתה. הם
דיברו ביניהם ברוסית והוא לא כל-כך הבין. הוא ראה שהם
מתרחקים ממנו. לפחות הם לא זיהו אותו, הם רק חשבו שהוא איזה
קבצן שיכור או משהו כזה...
הספסל שהוא ישב עליו היה צמוד לקיר, שני ספסלים נוספים היו
צמודים לשני קירות נוספים וישבו שם עוד אנשים שדיברו ביניהם,
אבל הוא לא כל-כך הקשיב. היתה טלוויזיה שהיתה תלויה מהתקרה
והוא הסתכל על קליפי מוזיקה כדי להירגע. האלכוהול התחיל
להתפוגג בגוף שלו. מהספסל שהוא ישב בו יכול היה לראות מסדרון
צר עם הרבה חדרים בפנים. מדי פעם הוא ראה שוטרים יוצאים
מהחדרים האלה וחוזרים. במשרד שבתחילת החדר היה כתוב "רכז
חקירות", מתוך המשרד הוא שמע ויכוחים וצעקות, הוא הצליח לשמוע
שאמרו את השם שלו ורכז החקירות כנראה אמר שצריך להתייחס אליו
יפה, לקחת ממנו עדות ולשחרר אותו. הצעקות בחדר המשיכו, בינתיים
הוא ראה שיוצאים מהמסדרון שני שוטרים עם נער רוסי אזוק, הם
הגיעו עד הספסל, ההורים חיבקו אותו והתחילו לדבר איתו,
הדיבורים נהיו יותר ויותר צפופים עד שהשוטר הפסיק אותם ואמר
להם שצריך להביא עכשיו את הנער למעצר והם מוזמנים להגיע לבית
משפט השלום מחר ולראות את הדיון בהארכת המעצר. ההורים ניסו
להגיד לו בעברית שהילד לא עשה כלום, השוטר אמר שאין מה לעשות
ושיגידו שלום יפה.
נמאס לו להקשיב להם צועקים אחד על השני, הוא הוציא את הנייד
שלו מהכיס, הדליק אותו וראה 20 הודעות חדשות. הרוב מאשתו. הוא
התקשר אליה ושאל מה קרה, היא התחילה לצעוק עליו למה הוא מסנן
אותה והיא הייתה חייבת לדבר איתו דחוף, הוא כמובן לא נשאר חייב
והתחיל לצעוק עליה שאין לה מושג מה עבר עליו היום ושלא תתחיל
לבלבל לו את המוח.
למה הוא לא יכול פשוט לבקש סליחה???
היא צעקה לו ואמרה לו שמה שהיא רצתה להגיד לו זה שניתקו להם את
החשמל בבית כי הם לא שילמו. הוא צעק איך זה יכול להיות עם
המשכורת שלו, וזה בטח בגלל הקניות שלה. הוא התחיל להגיד
שמעכשיו היא תצטרך להתחיל להצטמצם, והיא אמרה לו שלא יעיז
להגיד שזה בגללה, היא עושה כל מה שצריך בשביל הילדים. הוא
התחיל לצעוק עליה שהיא חתיכת בהמה ועוד כמה דברים, ואז היא
ניתקה לו את הטלפון בפרצוף.
לפני שהוא הספיק להתקשר אליה בחזרה השוטרים הגיעו אליו ואמרו
לו לבוא איתם. הם נכנסו איתו לחדר. הם אפילו לא שאלו אותו מה
קרה ורק התחילו לכתוב דברים על דף, באמצע נכנס רכז החקירות,
לחץ את ידו ושאל אותו מה שלומו, אם הוא צריך עזרה, אם הוא צריך
שיסיעו אותו לביתו. הוא אמר שאין בזה צורך, הוא יגיע לביתו
לבד. רכז החקירות נתן לו את המעיל שלו, "בשביל זה התחיל כל
הבלאגן? בגלל מעיל?" הוא אמר.
הוא יצא מהתחנה מכניסה אחורית, בחוץ היה כבר חשוך, עדיין היה
גשם. הוא מיהר לתפוס מונית שתסיע אותו בחזרה לרכב שלו. מהמונית
הוא התקשר לאשתו אבל הטלפון שלה היה מנותק, הוא לא השאיר לה
הודעה.
הוא חזר לחניון וראה שהבוס שלו לא נשאר חייב וגם המכונית שלו
לא הייתה במצב נסיעה...
לא היה לו כוח להתעסק עם זה אז הוא תפס עוד מונית ונסע הביתה.
הוא הגיע הביתה, נכנס פנימה וקרא לאשתו. לא הייתה תשובה. הוא
קרא לילדיו, לא הייתה תשובה. הוא לחץ על המתג של האור, אבל
האור לא דלק. הוא זרק את המעיל שלו שהיה ספוג כולו על הרצפה.
הוא התיישב על הספה וניסה להדליק את הטלוויזיה, אבל היא לא
דלקה.
הכל היה כבוי.
הוא נכנס לחדר השינה, פתח את הארון, הבגדים של אשתו כבר לא היו
שם.
הוא נכנס לחדרי הילדים, אחד אחד, הבגדים שלהם כבר לא היו שם,
אפילו הצעצועים כבר לא היו שם.
הוא נזכר שהוא לא אכל כלום כל היום, הוא נכנס למטבח, כמעט הכל
כבר היה מקולקל כי המקרר לא פעל, הוא אפילו לא יכל לחמם לעצמו
פיתה.
הוא לקח קופסת חומוס והתחיל לאכול חומוס ישר מהקופסא.
הוא סיים, זרק את הקופסא על הקיר וחזר לחדר השינה.
הוא נכנס למיטה, כיסה את עצמו וניסה לישון.
הוא לא הצליח להירדם.
הוא נזכר שהוא קרא פעם שכל אחד יכול לשפר את עצמו אם לפני
השינה הוא יעבור על כל מה שהוא עשה באותו היום וינתח מה הוא
עשה לא בסדר ומה הוא יכול לשפר.
הוא החליט שעכשיו זה זמן טוב לנסות.
הוא נזכר בכל מה שעבר עליו מאז הבוקר כשהוא קם ושמע את הרדיו,
היה לו הרבה יותר קל להסתכל על זה כסיפור בגוף שלישי, כשהוא
לכאורה צופה מהצד, הוא אפילו לא העיז להגיד את השם שלו כדי שזה
לא יפגע בראיה האובייקטיבית שלו ופשוט כינה את עצמו בתור "הוא"
או בתור "עיתונאי חוקר".
עכשיו הוא ראה את הכל בבירור.
הוא עשה כל-כך הרבה טעויות ביום הזה.
דמעות התחילו לזלוג מעיניו.
הכל היה כל-כך ברור עכשיו.
למה הוא לא היה יכול לקום יותר מוקדם???