[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מור נדב
/
שלושה, ללא שם או סוף

I
בובי היה נרקיסיסט. אבל לא סתם תגיד נרקיסיסט בנאלי כמו כולם,
מסתכל קצת יותר זמן בראי, מחליק עוד כמה ווישים עם המסרק וחושב
שאף אחת לא מספיק טובה בשבילו. הבחור היה נרקיסיסט קשה.
כשהתגייס לצבא והגיע ללישכת הגיוס, סרב בתוקף ללבוש את המדים
כיוון שלטענתו "הם מגדילים לי את הפרופיל של הטוסיק", אמר
לרס"ר הנדהם, שמיד שלח אותו אל קצין בריאות הנפש, שם לאחר שיחה
מעמיקה על תכשירי יופי, מראות משמינות בחנויות אופנה ואהבת
האדם (אל בובי), לחצו השניים ידיים ובובי היה חופשי בעולם
הרחב.
כשיצא, בחן את העוברים ושבים במחנה, את כיתות הטירונות שהחלו
בתרגילים מפרכים, את עובדי הרס"ר ומש"קי הממטרות למיניהם,
ודימה לעצמו שכולם מנופפים לו לשלום ומעריכים אותו מאוד על
היותו בובי - האיש, המסרק והאגדה. למען האמת איש לא הבחין
בבחור הביזארי שהולך בגב זקוף ומכנסי צבא מקופלים עד מתחת לברך
("אני רוצה שיראו שהתאמנתי על שרירי השוקיים"), אך צדק בובי
שאם ידעו היו מעריכים אותו עד אין קץ, פשוט משום שהצליח להתחמק
היכן שנכשלו הם. על כל פנים נופף לשלום לכל מי שרק פגש, חיוכו
הצחור (מרידול שלוש פעמים ביום, חוט דנטלי בוקר וערב, ומי פה
אחרי כל ארוחה) פוסע לפניו.

את הימים שלאחר שיחרורו הבלתי צפוי בילה בובי בבהייה ממושכת
בתיקרה, שם כנראה הסתובב לו עכביש סביב קוריו ובובי החליט
שהמאורע כולו נועד לכבודו. הוא התלבט כיצד להמשיך עם חייו,
אחרי הכל עליו להתפרנס ממשהו. אמנם הוריו, שהיו מודעים
ל"ייחודו" של בן הזקונים שלהם, דאגו וכילכלו את צרכיו, וכמובן
בובי פירש זאת כהערצה אין קץ של נתיניו פחותי הערך. עם זאת
הבין בובי שהקופה המשפחתית הולכת ומתרוקנת, ועליו לתרום למאמץ,
אחרת פשוט לא יהיה כסף. מבחינת חשבון בובי היה בסדר גמור והוא
חישב שעם קופסת ג'ל שיער אחת לשבוע, שלושה סוגי קרמים פעם
בחודש, לחות לעור בבוקר ובערב ואחרי מקלחת, נעליים חדשות כל
חודשיים, מכנסיים פעם בחודש לפחות וחולצות לרוב, עליו ללכת
למצוא עבודה ויהי מה.

הוא לקח את העיתון היומי וסרק את מודעות הדרושים, אך קשה היה
לו למצוא עבודה שאינה מזיקה לציפורניים (לכה לחיזוק), דורשת
מדי עבודה לא מחמיאים (גיזרה) או מצריכה חבישת כובע (תסרוקת),
ומסתיימת לפני שתיים בצהריים (שנ"צ). הוא חיפש בקדחתנות במדור
הדרושים כולו, והנה כמעט התייאש עד שצדה את עינו מודעה קטנה
באחורי העיתון, בין פרסומת של "לחמן" לפסיכומטרי ובין הצעה שאי
אפשר לסרב לה של כרטיס בכיוון אחד לאמסטרדם. שם, בין הדפים,
מצא בובי את המודעה שהולכת לשנות את חייו:
"לבנק הזרע דרושים גברים בריאים מעל גיל עשרים ואחד. לתורמים
מתאימים יינתן תשלום". בובי לא ידע נפשו מרוב אושר. הנה, לא רק
זאת שמצא עבודה שעונה על כל דרישותיו, שאגב לא חשב שהן כה
מוגזמות, ובנוסף לכל יזכה הוא לתרום ולעשות משהו לטובת האנושות
כולה. זו ההזדמנות שלי, חשב בובי, להנחיל מהטוב והיופי שבי
לכלל העולם. מדוע שרק אני אהנה ואהיה מאושר? עלי לחלוק זאת עם
כולם! תבאנה כל הנשים חשוכות הילדים ותטעמנה מזרעי (רק
מטאפורית, כמובן; מחשבה מסוג זה הגעילה את בובי), תלד לה בן
יפהפה לתפארת ותהיה מאושרת. בובי ייקרא שמו!

בתרועת ניצחון לקח בובי את המודעה ושם פעמיו אל עבר בנק הזרע,
שאליו, למרבה הנוחות, ניתן היה להגיע באוטובוס מביתו. בדרכו
בחן את הנשים העוברות ושבות והשתעשע בשאלה, מי מהן תישא את
זרעו, מי תלד את בנו, בובי ג'וניור, מי תהפוך לאם המאושרת.
הנשים התמימות ראו גבר נאה למראה בוחן אותן, ומיד, כדרכן של
נשים, קפצו למסקנות מרחיקות לכת על רצונותיו ותשוקותיו של בובי
כלפיהם. אך דבר לא היה יותר רחוק מן האמת. אף אחת מהן לא היתה
ראוייה לבובי שלנו, הגבר הנאה, היפה, הלוקה בנפשו. אותן נשים
לא ידעו ולעולם לא תדענה את פיתולי מוחו של גיבורנו החריג,
ואילו היו מכירות אותו טוב יותר אין ספק שהיו נפטרות ממנו חיש
מהר, כל עוד לא ניסה הוא להיפטר מהן קודם, כמובן, דבר הרבה
יותר מתקבל על הדעת, שאז ענייני כבוד וחשיבות נכנסים לדיון
והרי איזו אישה תוכל להלך בגאווה ברחוב לאחר שנזרקה על ידי
גבר? לא לא גבירותי ורבותי, אותן נשים תתעקשנה להחזיר אותו
אליהן, רק כדי שתוכלנה להיפטר ממנו במועד אחר המתאים להן. אך
בובי שלנו ימצא את הכפפה המתאימה לו, ואני, המספר, לא אפתור
כאן את מגוון הסוגיות שיש לי עם בנות המין היפה, ועל כן מוטב
שנמשיך נא בסיפורנו, שהתנהל עד עתה על מי מנוחות.

ובכן בובי נכנס ברוב גאווה ותחושת שליחות לבנק הזרע, צעד אל
עבר פקידת הקבלה ואמר בקול רועם ובוטח: "אני רוצה לתרום זרע!"
קולו, שהדהד במסדרונות הקומה, שבה בנוסף לבנק הזרע שכן בית
אבות צנוע, השליט דממה דקה, והפנה אליו מבטים מכל הסוגים.
"גם אני!" נשמע קול חלוש מהעבר השני של הקומה, שם דידה קשיש
חביב שאיבד את דרכו על הליכון. נשים באולם הקבלה הסתודדו כדי
לשאול אחת את חברתה מיהו הגבר הנאה המוסר כך את נוזל חייו לכל
המעוניינת, וכבר החלו מקננים במוחן מחשבות להגיע ראשונות
למילוי הטפסים, כדי שתוכלנה הן להנות מפירות חלציו ולא האחרות.

אך בובי שלנו, להלן ייקרא שמו בובינו מטעמי נוחות, לא התכוון
למנוע מאף אישה את הגנים הנפלאים שלו, בעלי שילוב סלאבו-מרוקני
מנצח, והוא התכוון להגיע לכאן שוב ושוב, ולמלא כוס אחר כוס,
תרתי משמע ובכל ניקוד אפשרי, עד אשר יוכל להשביע את תאבונן של
כל נשות המדינה.

לאחר התאוששות קלה מהכרזתו המפוצצת של בובי ציידה אותו המזכירה
בטפסים המתאימים והורתה לו להיכנס לחדר הבדיקות, שם עמד רופא
רוסי בעל שתי שיני זהב בחזית פיו, אשר מיקדו קרני שמש וסינוורו
את בובי.
"להוריד מכנסיים", שמע הוראה, ובובי, שלא ראה כלום, חש כאילו
צו אלוהי דורש זאת ממנו ומיד פעל כפי שנתבקש. הרופא שקרני אור
בקעו מפיו, או כך לפחות זה נראה, התקרב אל בובי בעודו חובש
כפפות גומי חד פעמיות, שהשמיעו קול מזעזע של החלקה על העור
ולאחריו צליל הגומי מכה על כף היד. הוא חפן את אשכיו של בובי,
שניחוח אירוסים נפוץ מהם לכל עבר, מישש פה, בדק שם, הורה על
בובי להשתעל בטון סמכותי אך במבטא רוסי כבד.
מן הדלת השנייה נכנסה אחות, שערה החום אסוף, והורתה לבובי
להפשיל שרוול. בובי, שתמיד היה גאה בגופו, לבוש או ערום, תמיד
בטוח שהערצה וקינאה אין קץ חולפת במוחם של המתבוננים בו, לפתע
לא חש כל כך מתוחכם כאשר הוא עומד מול אותה אחות, מכנסיו
מופשלים, ריח האירוסים של אשכיו וודאי הגיע כבר לאפה והיא תוהה
מהיכן. על אף פי כן ציית להוראות.
היא לא הרימה ראשה אליו, ולכן רק בעוד פרק או שניים יתוודע
ליפי עיניה ושיניה הצחורות טיבעי, ובובי חשב שזה קצת מוזר.
אשכיו לא עניינו אותה, וכנראה גם ניחוח האירוסים לא עורר בה
מחשבות מיוחדות, או תשוקות קמאיות, כפי שנהג בובי לחשוב על
השפעתו של הניחוח. היא לקחה את דמו ברוב מומחיות, בובי בקושי
חש בדקירה קלה, ובתוך דקות יצא מחדר הבדיקות הישר אל "חדר
התרומות", כפי שהוא נקרא, שם צוייד בכוס פלסטיק קטנה ושלל
עיתונים. לא נרחיב בדיבור על מעשיו של בובי באותו חדר תרומות,
אך די לציין שלא היה לו כל צורך בעיתונים ושלל אביזרים, כי הרי
היה לו את עצמו, כתמיד. תוך זמן קצר יצא בובי עם שתי כוסיות
פלסטיק, אחת בכל יד, ומסר אותן בגאווה לפקידת הקבלה.
מחשבותיו נדדו בין שימחה גדולה על שמצא את ייעודו בחיים ובין
מבוכה גדולה על שאותה אחות ראתה אותו במבושיו. הוא חש צורך עז
ליצור עימה קשר, לדעת עליה יותר, אחרת לא תדע נפשו מנוחה.
מחשבות מעין אלה ליוו את בובינו גם בלילה, לפני שנרדם.



בן היה אחד הילדים האלה שאף אחד לא ממש רוצה. קשה להגיד מה
בדיוק זה היה, אבל כל מי שבילה איתו פרק זמן מסויים קיבל תחושה
של מיאוס לא ברור, אולי בגלל אישיותו הלא כובשת, אולי בגלל תוי
פניו שלא עוררו שום סימפטיה מיוחדת. ההורים אומנם אהבו אותו,
אבל רק מפני שלא היתה להם ברירה, כי מה יגידו השכנים, וחוץ מזה
אי אפשר להחזיר. אפילו המוכר במכולת, שרק ראה אותו בפעם
הראשונה כשבן היה בן שש ורצה לקנות ארטיק, נתן בו מבט אחד וזה
הספיק לו כדי להודות לאל הטוב שאין לו ילדים, כי חס וחלילה לא
היה רוצה שיצא לו חרא קטן כמו זה.
אז בן לא הרבה לקבל תשומת לב, חינוך לערכים, או כל אחד משאר
הדברים האלה שילדים אמורים לקבל. הוריו אפילו לא האכילו אותו
כמו שצריך, מה שלא מנע מבן לחטט בארונות ולאכול מכל הבא ליד,
להיות ילד שמנמן בדיוק במידה המספיקה לילדי הכיתה ללעוג לו.
באופן עיקבי עם נטייתם של הילדים לפשטות, רוב הזמן פשוט קראו
לו "שמן" - "שמן, זוז, אתה מסתיר", "מי בכלל רוצה לשחק עם השמן
הזה", וכן הלאה, אך מדי פעם גם היתה איזו הברקה כמו "שמנדריק",
"שומן", וכו'.
מכיוון שאף אחד לא היה מוכן לשחק איתו, והוריו השתדלו להתכחש
אליו בכל הזדמנות, בן, שלא ניסה אפילו להבין את מצבו העגום,
כיוון שלא הבין שמשהו לא בסדר, כיוון שזה היה כל מה שהיה רגיל
אליו, מצא שעשוע והנאה רבה במעיכת חרקים. למעשה ההנאה שבמעיכה
לא היתה מוגבלת לחרקים בלבד, גם רמשים או זוחלים קטנים התקבלו
בברכה. ברשימת קטילותיו של בן ניתן למצוא נמלים, ג'וקים,
חלזונות, חשופיות, שבלולים, ומגוון רחב של היברידים מכל
הסוגים, כמו חילזון עם כנפיים או ג'וקים בעלי שריון. הוא נהג
לבלות שעות ברחוב, במגרש המשחקים, ולדרוך על כל מה שזז והיה
קטן מכף רגלו. עיתים היה רואה טור ארוך של נמלים עמלות, ואז
היה נוקט בפעולת מריחה, שבה במקום לדרוך על השיירה ההולכת פשוט
היה גורר את רגלו עליה, מה שהבטיח הרג שיטתי, מסודר ויעיל
ביותר של השיירה כולה.
את החרקים בעלי השריון אהב במיוחד, מיותר לציין, כיוון שעם כל
מעיכה השמיעו צליל מתגמל של "קחחחח" או "פצצצצצ", והדבר גרם לו
קתרזיס נפלא והתמזגות עם העולם שסביבו. עם הזמן למד בן לזהות
את החרקים הללו לפי קולות המעיכה שהם משמיעים, והפך מומחה לא
קטן בתחום.



רחל האחות תמיד היתה ילדה יפה. כשנולדה, המיילדת אמרה: "איזו
תינוקת יפה", וכשהביאו אותה לידיים של אימא היא אמרה: "איזו
תינוקת יפה", וגם אבא אמר: "איזו תינוקת יפה", והאורחים,
והשכנים, והמשפחה וכל מי שבא לבקר. כשהיתה בת חצי שנה, רחל כבר
היתה בטוחה שקוראים לה ילדה יפה, ולכן בכל פעם שנאמר צמד המלים
הפנתה מבטה לכיוון הדובר.
כמובן, איש לא שם לב לתכונתה של הפעוטה המחוננת, וכולם חשבו
שמדובר בהסטת מבט חיננית של תינוקת יפה. עם זאת, כיוון שסיגלה
לעצמה זהות עצמית בת שלוש מלים, דבר מורכב לכל הדיעות, אפילו
למספר לא קטן של מאה ועשרים מבוגרים העובדים במקום מסויים,
התפתחו מוחה ועולמה הפנימי של הילדה, כי אם מסוגלת היא לסגל
לעצמה זהות בת שלוש מלים, קל וחומר שתוכל לקלוט זהויותיהם של
עצמים בסביבתה הקרובה, בעלי שתי הברות או פחות, כגון "כלב",
"חלב", "אימא", ופעם הדהימה, אך רק לרגע כי יותר מעניין היה
לראות כמה היא יפה, כאשר מילמלה "סטטוסקופ", כאשר היתה בת
כשנה.
איש לא שם לב להתפתחות הדרמטית שהתרחשה באותו יום היסטורי, אך
אז החל להתגבש ברחל ייעודה בחיים. עת שגדלה סיגלה לעצמה מלים
נוספות כמו "פטיש רפלקסים", "יהיה בסדר", "פלסטר", ו"הבא
בתור", וכך רכשה לעצמה מספר מיומנויות בסיסיות הדרושות לכל
עובד במערכת הבריאות.
גם כשהגיעה רחל לגיל הגן היתה הילדה הכי יפה. עם העיניים הכי
יפות בגן, והצמה והפה ואפילו צידי הנחיריים, הכי יפים בגן.
רינה הגננת, מכשפה מגודלת אף ובעלת שומה ענקית ממש כמו בסיפורי
האגדות, מיד חשה מאויימת מהפלא הקטן, והחליטה שאצלה אין הנחות,
וכל ילד בגן יקבל בדיוק אותו היחס.
החבר הטוב ביותר שלה היה ברק, ילד ממושקף וגדל אוזניים, שחוט
ירוק של נזלת עיטר את שפתו העליונה, עד שיבוא שפם בר המצווה,
וייראה אסטטי לא פחות. מהיום הראשון של הגן היה ברק כרוך אחרי
רחל, והיא, שראתה בו פציינט עתידי, הסכימה לכריכותיו. בפינה
שכוחת אל של הגן נהגו לשחק ברופא וחולה, כאשר רחל מקנחת את אפו
שוב ושוב, אך לשווא - חוט הירוקת לא בושש להגיע. ברק היה פותח
פה גדול ואומר "אה", ורחל היתה תוחבת אל תוך הלוע הזעיר מקל
שמצאה בארגז החול, ובעודה פוקדת על ברק בקול סמכותי "תבלע",
האומלל הקטן משתנק עקב אספירציה של שביבי עץ ואבק שנשאבו אל
תוך ריאותיו.

עם השנים חוותה רחל את יסודות הדיכוי הנשי לאורך ההיסטוריה.
כנשים רבות לפניה, מרובות פוטנציאל ורצון טוב, שמה הסביבה את
טלפיה על הילדה הקטנה (והיפה) ומחצה ועיצבה, מתחה כאן וקיצצה
שם, עד שרחל השכילה להבין את מקומה בעולם - מאחורי גבר נאה
וחזק. עם זאת, רצונה של רחל לא ניתן היה לכיפוף בקלות כזו, אך
משהתפכחה מאשליותיה נוכחה לגלות שהיא סטודנטית שנה ב' לסיעוד,
חברתו של סטודנט דוחה לרפואה, אשר נהג ללעוס בקולות רמים,
לנחור, ולהסתובב כאבן שאין לה הופכין לאחר משגל קצר במיוחד.
יום אחד היכו בה אמיתות העולם והיא החליטה להתנער מהן לחלוטין.
כתגובה היא הפסיקה לעשות לאימה ספונג'ה (בגיל עשרים ושש, כאשר
ההורים גרים בנהריה ורחל לומדת בתל אביב), וכערך מוסף הודיעה
לחברה היקר שמעתה והלאה חסל סדר משגלים קצרי טווח, שכן היא,
רחל, רק בת עשרים ושש, וכבר לא מסופקת בעליל, ואם ברצונו
להמשיך לראות אותה, מוטב שישתפר, ודרך אגב, יפסיק לנחור.



II
הזיכרון הראשון שלי מסבי היה כאשר חזר מביקור בעיר הגדולה,
מרחק שני ימי הליכה מכפרנו. צורף מומחה היה ומלאכתו מוערכת בכל
כפרי האיזור. עובדה שעברה מפה לאוזן במשפחתנו היא, שהשאה
בכבודו ובעצמו הזמין אותו יום אחד כדי להתרשם ממעשה ידיו, אולם
סבא, יהודי אדוק בכל רמ"ח איבריו, דחה את הזמנת השאה בתואנות
שונות, כיוון שתאריך ההזמנה, י' בחודש תשרי, שמור,  כידוע לכל
יהודי, לעינוי הגוף וטיהור הנפש, להירהורי חרטה על הירהורי
עוון, על שלום בית ועל שלום-עולם.
היום היה חורפי ומושלג ומנגינת הרוח השורקת מבעד לסדקים נמהלה
בקורות העץ החורקות בריצפה. איש גדל גוף היה, וכשפתח את הדלת
בחוזקה נראה זקנו הלבן, חלקו משלג חלקו מזוקן, על מעילו השחור
פתיתים פתיתים.
הוא חלץ זוג נעליים כבדות והתמתח ליד האש שחיממה את החדר כולו.
יום אחד בילה סבי בדרכו אל העיר, יום שלם הציג מרכולתו לטובי
הסוחרים, ויום שלם בילה בדרכו חזרה. סבא מזג לעצמו מעט מיין
הפטישים ולגם ממנו בעיניים זגוגיות. נראה היה שרוי בהירהורים.
ילד קטן הייתי, ואת תשומת ליבו רציתי. לאחר מאמץ עלה בידי לטפס
על נעליו, לתמוך ידי על ברכיו ולהושיב עצמי בחיקו. סבא ניעור
מהרהוריו וליטפני בשיערי.
"ממסע חזרתי, ילד שלי, מסע מפרך. הרים עברתי, גבעות חציתי.
כפרנו שלנו כה קטן. וכמה רב ועצום הוא עולמו של אלוהים".

מהרהר אני בזיכרון ילדות נושן זה עתה, כאשר גם אני מביט מבעד
לחלון. כחול חובק-כל ניבט מחלון המטוס בעודי משייט בגובה
שלושים אלף רגל במהירות 980 קילומטרים בשעה עם רוח גבית ורוח
נכאים. עתה חלפו להם שני ימי הליכה. ועתה. דיילת צהובת שיער
מציעה לי בוטנים בחפיסה. אני מסרב בנימוס, רוצה להמשיך להנות
מכוס המרטיני שלי, ותוך כדי כך מבין שחלפו להם ארבעה ימי הליכה
שלמים.
מחשבותי נודדות אל חוותי שבמדינת מונטנה.



III
(תאריך התחלה: בסביבות שנת 2001)
מעט מאוד ידוע לי על רבי שמעון וולף גמיינר. עתה, משנעלם מחיי
בפתאומיות כלעומת שבא, מסופקני אם אי פעם אדע יותר.
פגישתנו הראשונה היתה ברחוב נורדאו בעיר נתניה. בצאתי מן הבנק,
לאחר סידורי כספים כאלה ואחרים, נח מבטי על איש ישיש אחד, מדדה
אל עבר מעבר החציה, אך בטחונו לא עמד לו. סואן היה הכביש,
ורמזור שהיה דרוש כל כך - לא היה. פעם פעמיים ניסה להניח מקלו
על האספלט, להישען עליה ולרדת לכביש, אך לאחר צפירות הנהגים
בחום הקיץ נמלך בדעתו. אם כן, החליט שמעון וולף להמשיך בדרכו,
בתקווה אולי למצוא כביש פחות סואן למעבר.
"אפשר לעזור, אדון?" שאלתי. רוח טובה נחה עליי אותו יום, עקב
ענייני הכספים שלי שנתנו פריים. אל נא תקבלו הרושם שמנהגי הוא
להציע עזרה לאנשים קשישים ברחוב. אמנם, לא אמנע עזרה מאדם
המבקש ממני, אך המרחק בין הגשת עזרה להצעת עזרה גדול הוא, ולא
הייתי רוצה להחשב בחזקת צדיק - והרי אינני. אין אני כרבי שמעון
וולף, אשר למרות שחלק עימי על כך בעבר, דעתי על צדיקותו נחרצת.
אך מקדים אני את המאוחר.
רבי שמעון וולף הרים אלי את מבטו, ספק מופתע, ספק חושד. כובע
היה לו כמנהג הזקנים, ומשקפיו בעלי המסגרת העבה כאילו נעלו את
דמות הקשיש יפה בפניו, ולא איפשרו לצאת. קשה באותה עת היה
לדמיין אדם זה היושב לפני כגיבור, או בכלל כל דמות אחרת. נראה
היה כאילו, ואומר אני זאת רק על דרך ההשאלה ואבקש לא לשפטני
לכף החובה, נראה היה כאילו יצא מרחם אימו בדיוק כך, עם
המשקפיים, עם מקל ההליכה, עם הכובע, עם חליפתו הדהוייה. יצא,
והחל מדדה ברחובות נתניה.
"את הכביש מנסה אני לחצות", השיב בעברית צחה, "מכוניות אלו, הן
לא תרשינה לזקן שכמותי לעצרן אף לרגע אחד".
"אם כך, הרשה לי לעזור".
ניסיתי לאחוז בידו ולהובילו אל הכביש, אך בזריזות מפתיעה נחלץ
הוא מאחיזתי.
"עזרתך טובה לי מאוד", הוסיף בשקט, "אך בענייני הליכה וכיוצא
באלה משרת אותי היטב מקל ההליכה. אתה רק תדאג לכלי המשחית האלה
המסתובבים בכבישים, ואני - לעצמותי הדואבות".
עשיתי כדבריו, ולאחר שניות מספר, בהן היססתי גם אני מהניח כף
רגלי על הכביש, החלנו בחצייתנו. מספר מסלולים היו לכביש הרחב,
ובכל פעם נאלצנו להתעכב - שמא המכונית בנתיב הבא לא תשים ליבה
לשני הולכי הרגל.
לא הרבה היה לעשות כאשר חוצים את הכביש, והחציה - ארכה זמן
ארוך, כיוון שהכביש מרובה מסלולים, ועל כן החלטתי לפתוח עימו
בשיחת חולין. גם רחמים, אני מודה, היו מהולים בהחלטתי זו, שהרי
גלמוד נראה, ושאינו מרבה לבוא בחברת בני אדם.
"יום קיץ חם הוא היום, אדון, והלחות גבוהה. מדוע זה יתעטף
בחליפה ולבוש ארוך, ולא יקל על עצמו קמעה?"
"נערי, דבר אחד למדתי בימיי באירופה הקרה, וזאת שמזג אוויר חם
יכול לכל היותר להביא להזעה מרובה, ואילו הקור הוא אויב האדם,
אשר יכול להביא דלקת ריאות ושאר רעות חולות".
דלקת ריאות? באמצע אוגוסט בלב נתניה החמה? ניחא, חשבתי, ידועים
הם הזקנים בשגיונותיהם.
"עברית צחה מאוד מדבר אדוני, האם שם למד אותה, באירופה? או
אולי כאן, במחנות העולים?"
חיוך שובבי עלה מבעד למשקפיו. את מבטו מהכביש לא הרים.
"התאמין לי אם אומר לך שרק בגיל שישים וחמש החלתי לדבר עברית?
בגיל שישים וחמש, בעודי מטייל ברחובותיה המושלגים של טורונטו,
לפתע התחוור לי. מעולם לא ניהלתי שיחה אחת עברית. וודאי, את
שפת הקודש ידענו עוד מימי החדר, והרבי הרביץ בנו תורה ולימדנו
מצוות, ביניהן התפילה. אך שיחת חולין - מעולם! עוד באותו שבוע
החלתי בשיעור העברית הראשון".
"מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, כמאמר הפתגם. אך אמור לי, מה
לאדוני ולטורונטו?"
"בטורונטו מחצית ביתי, רוב עסקיי, וחלק מזכרונותי".
"וכאן בארץ", הקנטתי, "מה בארץ?"
"בארץ שתי בנות, שלוש נכדות, אוצר אחד ואהבה אחת".
את הכביש סיימנו לחצות, ואני הפעם התעקשתי להחזיק במרפקו של
רבי שמעון וולף, כדי להקל עליו את העלייה למדרכה. נראה היה
שאני מתנשף יותר ממנו.
"אוצר? איזה מין אוצר הוא זה?"
רבי שמעון וולף חייך לעצמו, משועשע. "צעירים חיים בקרבנו. על
אוצר ואהבה אני מספר לו, ועל מה ירצה לשמוע? על האוצר. וכי אין
האהבה מעניינת יותר? וכי אין היא טומנת בחובה סיפורים יפים
מאשר אלה על אוצרות? עם זאת, נערי, אין אהבתי כפי שתחשוב, וגם
אוצרי איננו כזה".
בן ארבעים ושלוש שנים אנוכי, נשוי לנורית ואב לשני בנים. עד
עתה לא נקראתי "נערי" על ידי איש, ועם זאת נראתה לי גערתו
במקומה מונחת, טובה וראוייה. אכן, נדדו מחשבותי. זה שנים שבראש
מעייני נמצא מספר, רצוי מרובה ספרות, המציין את רווחיי בשנה
האחרונה. הייתכן שהזנחתי דברים אשר אינם בעולם החומר?
כתלמיד שרבו מעמיד אותו על טעותו חשתי, טעות בסיסית, מהותית,
ששומה על חסר הנסיון ליפול בה, כשם שחובה על בעל הנסיון
להעמידו עליה.
ייתכן שהבחין רבי וולף במבוכתי, שכן לא התעכב הרבה לאחר הדברים
האלה ולא הניח לי לשקוע במחשבותיי.
"יום השישי מחר. אשמח אם תבוא לבקרני בדירתי בהמשך הרחוב ויחד
נערוך קידוש כהלכתו. לא רבים הם האנשים שאני מכיר כאן, וחברתך
תנעם לי. לארוחה אדאג אני, אתה רק הבא בקבוק יין, ואולי אספר
לך את סודי, כמאמר הפתגם", ושוב חייך אלי חיוך שובבי.
ואני, מה נותר לי להשיב?
רציתי לשאול על משפחתו, ומדוע זה אינו סועד איתם, אך מה נותר
לו לתלמיד הנתקל בבקשת רבו?
לחצנו ידיים ופגישתנו נקבעה לשעה שש בערב שלמחרת.

את המשימה שהוטלה עלי - הבאת בקבוק היין - השתדלתי לבצע על הצד
הטוב ביותר. בחנות המכולת ביקשתי את בקבוק היין היקר ביותר,
ובחמישה לשש בערבו של יום שישי נקשתי על דלתו של רבי שמעון
וולף גמיינר. לחצנו ידיים, והוא הובילני אל חדר המגורים.
ריח של מטעמים עלה באוויר. הצלחתי להבחין בריחו של בקר צלוי
העולה מן המטבח, וכמדומני גם ריחם המתוק של גרגירי תירס נכלל
בבליל הניחוחות. את רובן לא הכרתי, אך טיבן בישר רק טובות.
"אדוני שקד ובישל לבד את כל שעולה מן המטבח?"
רבי שמעון וולף חייך חיוך אופייני. "אורח אתה בביתי. אנא ממך,
שמעון וולף שמי. שמעון וולף גמיינר. ובתשובה לשאלתך - לא, לא
לקחתי חלק בהרכבת סעודתנו הערב. אינני מצטיין בהכנת סעודות כשם
שאני מצטיין באכילתן. את מזוננו הכינה הדסה, בחורה צעירה הגרה
בקומה שמעלי. לומדת היא את מלאכת הטבחות, ואת כל נסיונות
הבישול מבצעת היא עליי", התמוגג. "אך אל נא תחשוב שפוטר אני
אותה בלא כלום, הדסה מקבלת תשלום נאות לפנים משורת הדין".
שניות מוזרה היתה לדירתו. מחד, היתה הדירה קטנת מימדים. גם
הבניין מחוצה לו נראה מוזנח מעט, ואף המיקום אינו בין הטובים
שניתן למצוא בנתניה. תריס המרפסת, אשר פנתה אל הכביש הסואן,
היה מוגף, ולא בכדי - שהרי עשן המכוניות יכול לחנוק גם את
העציץ האמיץ ביותר. מאידך, מי שעינו נתונה בפרטים הקטנים יכול
היה להבחין, שבכל הנוגע לריהוט ולחפצי אומנות - מצוייד הבית
בטוב טעם, אשר מתאפשר רק הודות לעומק הכיס המתאים. הנה על הקיר
תלויה יצירת נחושת, וודאי עבודת יד, ומולה ציור-נוף בצבעי
אדמה, כאילו רצה לומר רבי שמעון וולף שהנחושת ששימשה את
הראשונה יצאה מהאדמה המצויירת בתמונה שבקיר השני. אף הספות
המשיכו קו זה, בגוונים של חום אדמדם. עציץ אחד, שעמד בפינת
הסלון, כמו הילך קסם על הסלון כולו, וצבע אותו בגוונים עדינים
של ירוק. היכן שלא הפנית מבטך לא יכולת שלא להבחין בזווית העין
בכתם הירוק המאיר את הסלון כולו.

"יש לך עין לחפצי אומנות. הציור הזה נעשה לפני שנים רבות,
וודאי לפני שנולדת", הורה באצבעו על ציור הנוף, "זו היתה מתנתו
של קצין גרמני צעיר ומוכשר לאהובתו. הקצין נהרג בקרב, אהובתו
השיבה את פניו ריקם ונישאה לאחר, אבל הציור נשאר", חיוכו חרץ
קמטים קמטים בפניו.
"הדברים אשר בבעלותנו נוטים לחיות הרבה אחרינו", המשיך. "עם
עזיבתנו את הבלי העולם הם אלה הנותרים, אשר יספרו את סיפורינו,
יחשפו את מכאובינו, וישמשו את הבאים אחרינו".
"ואנשים? האאין הם מיטיבים לספר את הסיפור, לדבר על המכאוב?"
הקשיתי. "בדומם תשים מבטחך, רבי שמעון וולף?"
"ישנם דברים אשר חשובים מכדי להפקידם בידי רוחו המשתנה של
האדם, אשר רואה את שעיניה רוצות לראות, מבינה את אשר נגזר עליה
להבין, וכוונותיה, גם אם טובות, לא תמיד ישרתו את האמת
לאמיתה". רבי שמעון וולף ניגב משקפיו בממחטה שהוציא מדש
מקטורנו, כדרכם של האדונים בתחילת המאה, והמשיך בדבריו.
"הדומם, לעומת זאת, הוא הוא שיספר את הסיפור האמיתי, שהרי
עובדה מוצקה הוא, חקוק בסלע, ועל קיומו אין פלוגתא. בו אשים
מבטחי, אפילו יתפזרו חפציי ברחבי העולם, אחד לפלוני ואחד
לאלמוני, עדיין חוברים הם יחד לספר את הסיפור, נאמנים
לתפקידם... אך מה זאת לי כי אגבב מלים על גבי מלים, ארביץ בך
תורתי כולה? ואתה הלא אורח בביתי, ומן הדרך באת. הסר נא מעילך
והרשה לי לכבד אותך בדבר משקה".
רבי שמעון וולף קם מהספה בה היה שקוע, נשען על מקלו ופלט אנחה
חרישית. המאמץ ניכר על פניו, ומשהצליח לייצב עצמו ליטף קלות את
גבו, כמנסה לגרש את הכאב בדרכי נועם. עם זאת נראה שכשלה המשימה
כיוון שרבי שמעון וולף המשיך לדדות באיטיות לכיוון פינת
המשקאות בגב כפוף.
"אין כמו בוגדנותו של הגוף ללמדך ענווה מהי. מכל הבוגדנויות
שיודע אדם בימי חייו, זו של גופו עצמו היא הצורבת מכולן. מה
תשתה, נערי?"
מקום מיוחד נתן רבי שמעון וולף לפינת המשקאות.
זו עמדה בפינת החדר, על שולחן קטן, שרגליו עץ מגולף והוא מעוטר
ריקועי ברזל. אינני מבין גדול בענייני הנפש, ובכלל זה ענייני
האומנות (שהרי מהי האומנות אם לא ביטוי הירהוריה של הנפש?), אך
הדמויות שיצאו מתוך הלמות הפטיש, גביעי היין שהחזיקו בידיהם
ביד אחת, והחנית אשר ביד השנייה, הזכירו לי סגנון יווני. על
שולחן המשקאות נח פסיפס מרהיב של בקבוקי משקה, מכל הצורות
והגדלים, חלקם עשוי קריסטל, חלקם זכוכית צבעונית. הם עמדו
מסודרים בשורה על מגש מעוטר, ואילו כוסות המשקה (שלושה סוגים
ספרתי) עמדו להם במגש נפרד. קרובה היתה פינת המשקאות לעציץ
הירוק ומזינה אותו בניחוחות האלכוהול, משכרים אותו בעדנה, או
אולי היה זה העציץ אשר השרה מרעננותו על פינת המשקאות?
מצידה השני של הפינה עמדה לה כורסא בודדה, ועיני החדה לפרטים
הקטנים הבחינה, שהמרחק מתאים בדיוק כך, שאדם היושב על הכורסא
יוכל, ללא מאמץ מיוחד ומבלי להרים עצמו מהכורסא, למזוג לו
משקה.
"למרות מה שעיניך רואות, אינני מן השתיינים", צחק רבי שמעון
וולף גמיינר משראה את עיני המשתאות, "מחלה שמלווה אותי מימי
נערותי מונעת ממני להנות משתיית הטיפה המרה. צחוק הגורל הוא",
חייך שמעון וולף והנמיך קולו כממתיק סוד, "שלא זו המחלה שתיטול
את חיי... מה תשתה, נערי?"
התבוננתי בבליל הצבעים ונבוכותי. השכלתי הקולינרית הסתכמה
באבחנה בין יין אדום ליין לבן, בתוספת קלה של אבחנה בין וויסקי
לקוניאק. עיני נדדו מבקבוק לבקבוק וחשתי אבוד.
רבי שמעון וולף גמיינר הבחין בצרתי, ומיהר לחלצני.
"הרשה לי להציע לך משקה משובח. את הכנתו למדתי עוד באירופה",
והרבי החל יוצק לתוך כוס מן הבקבוק האדום, ומעט מהלבן, מנער
קלות במקרה הצורך, אצבעותיו מיומנות, כאילו אינן זקוקות לכל
פקודה מהמוח, הרי הן עשו זאת פעמים כה רבות בעבר...
"הא לך, נערי, פתח את הערב במשקה זה, מי ייתן ויערב לחיכך".
את שמו של המשקה כבר שכחתי מזמן (או שאולי מעולם לא מסר לי
אותו הרבי שמעון וולף?), אך את טעמו לא אשכח, עת הוא עושה דרכו
מן השפתיים, אל החך, משם אדי האלכוהול עולים עד נבכי נפשי,
ואילו המשקה, מלווה בצריבה קלה, ממשיך במורד. מתיקות סוכרית,
חריפות מחוצפת, אשר משאירה חותמה על הלשון ומה שמעבר לה, אשר
מפלסת דרכה ומורגשת קלות גם בנחיריים. שכבות של טעם היו לו,
למשקה הבהיר שהוגש לי, ועם כל לגימה התעצמה הנאתי.
"משובח, האין זאת?" פניו אורו כילד שזה עתה השלים מעשה
שובבות.
"בהחלט", השבתי, ממשיך להתענג על כל לגימה.
שתיקה עמדה באוויר החדר, ואני החלטתי להפר אותה.
"ספר לי עוד על עצמך", ביקשתי.
רבי שמעון וולף עשה צעד כבד אל הכורסה, והתיישב עליה ברוב
אנחות.
"מה אוכל לספר לך נערי? מה תרצה לשמוע?"
"על חייך ספר, על כל הקורות אותך, על החיים האלה שחיית. האם
היו טובים אליך?"
לגמתי פעם נוספת מן הכוס הארוכה, שפתי כבר מגששות מעצמן אחר
המשקה, חיכי צמא לעוד.
"וכיצד יוכל אדם בריא בנפשו לסכם את חייו במילה? עיתים היו
טובים, עיתים ייחלתי למותי. לא אשכח את היום שבו זחלתי מתוך
קבר האחים בפולין, כדור עופרת ברגלי ודם זב מראשי. או אז
התפללתי לאלוהי שמיים, והתחננתי שייקח את נשמתי. היאוש והצער
היו כה גדולים, שקשה לתאר. הירהורי כפירה כמעט שתקפוני. לא
הבנתי לשם מה בראני האל הטוב רק כדי למות פה, בקרחת היער. על
אובדנה של אישתי והבת, זיכרן לברכה, מי ייתן וישמור עליהן האל
הטוב בגן העדן - ביכיתי עוד שנה לפני כן, בכניסתנו למחנה -
והלא אל לאדם להתאבל פעמיים. לא אשכח את אותו היום בו יצאתי
מקבר האחים, ובעודי זוחל, מפלס את דרכי בין גפיים ושלוליות של
דם, ריחות צחנה ועיניים שבוחנות מן הקבר. מרחוק נשמעו עוד
נביחות הכלבים, ואני קפאתי על מקומי בכל כמה שניות, מוודא
באוזני האומללות שאכן מתרחקים הקולות, או שמא רועה גרמני, כזה
ההולך על שתיים או כזה שעל ארבע, החליט לסוב על עקבותיו".
רבי שמעון וולף לגם מהכוס שבידיו, וקימטי חיוכו התיישרו, אט אט
נחרץ קמט עב בין שתי עיניו, וקולו צולל בהתמדה.
"בהגיעי לשפת הבור הזזתי במאמץ אחרון את אחרונת הגופות, ומה
רואות עיני? מה רואות עיני, נערי", פנה אלי, ועיניו מבריקות
מדמעות, וחיוך מתרקם אט על פניו, ומבטו פונה אלי כמנסה להסביר
את הבלתי אפשרי, "באותה קרחת יער ארורה, באיצטדיון המוות הזה,
אל מול אלוהים וקבל עם-מובל-לטבח ועדה, אני רואה עופר".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-פאק, אין לי
רעיון לסלוגן.

-לא נורא, גם לי
אין.


ג'וני
והפרעושים

והאיש האדום
מלמעלה בצד

מדברים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/12/04 5:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מור נדב

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה