רחל האחות תמיד היתה ילדה יפה. כשנולדה, המיילדת אמרה: "איזו
תינוקת יפה", וכשהביאו אותה לידיים של אימא היא אמרה: "איזו
תינוקת יפה", וגם אבא אמר: "איזו תינוקת יפה", והאורחים,
והשכנים, והמשפחה וכל מי שבא לבקר. כשהיתה בת חצי שנה, רחל כבר
היתה בטוחה שקוראים לה ילדה יפה, ולכן בכל פעם שנאמר צמד המלים
הפנתה מבטה לכיוון הדובר.
כמובן, איש לא שם לב לתכונתה של הפעוטה המחוננת, וכולם חשבו
שמדובר בהסטת מבט חיננית של תינוקת יפה. עם זאת, כיוון שסיגלה
לעצמה זהות עצמית בת שלוש מלים, דבר מורכב לכל הדיעות, אפילו
למספר לא קטן של מאה ועשרים מבוגרים העובדים במקום מסויים,
התפתחו מוחה ועולמה הפנימי של הילדה, כי אם מסוגלת היא לסגל
לעצמה זהות בת שלוש מלים, קל וחומר שתוכל לקלוט זהויותיהם של
עצמים בסביבתה הקרובה, בעלי שתי הברות או פחות, כגון "כלב",
"חלב", "אימא", ופעם הדהימה, אך רק לרגע כי יותר מעניין היה
לראות כמה היא יפה, כאשר מילמלה "סטטוסקופ", כאשר היתה בת
כשנה.
איש לא שם לב להתפתחות הדרמטית שהתרחשה באותו יום היסטורי, אך
אז החל להתגבש ברחל ייעודה בחיים. עת שגדלה סיגלה לעצמה מלים
נוספות כמו "פטיש רפלקסים", "יהיה בסדר", "פלסטר", ו"הבא
בתור", וכך רכשה לעצמה מספר מיומנויות בסיסיות הדרושות לכל
עובד במערכת הבריאות.
גם כשהגיעה רחל לגיל הגן היתה הילדה הכי יפה. עם העיניים הכי
יפות בגן, והצמה והפה ואפילו צידי הנחיריים, הכי יפים בגן.
רינה הגננת, מכשפה מגודלת אף ובעלת שומה ענקית ממש כמו בסיפורי
האגדות, מיד חשה מאויימת מהפלא הקטן, והחליטה שאצלה אין הנחות,
וכל ילד בגן יקבל בדיוק אותו היחס.
החבר הטוב ביותר שלה היה ברק, ילד ממושקף וגדל אוזניים, שחוט
ירוק של נזלת עיטר את שפתו העליונה, עד שיבוא שפם בר המצווה,
וייראה אסטטי לא פחות. מהיום הראשון של הגן היה ברק כרוך אחרי
רחל, והיא, שראתה בו פציינט עתידי, הסכימה לכריכותיו. בפינה
שכוחת אל של הגן נהגו לשחק ברופא וחולה, כאשר רחל מקנחת את אפו
שוב ושוב, אך לשווא - חוט הירוקת לא בושש להגיע. ברק היה פותח
פה גדול ואומר "אה", ורחל היתה תוחבת אל תוך הלוע הזעיר מקל
שמצאה בארגז החול, ובעודה פוקדת על ברק בקול סמכותי "תבלע",
האומלל הקטן משתנק עקב אספירציה של שביבי עץ ואבק שנשאבו אל
תוך ריאותיו.
עם השנים חוותה רחל את יסודות הדיכוי הנשי לאורך ההיסטוריה.
כנשים רבות לפניה, מרובות פוטנציאל ורצון טוב, שמה הסביבה את
טלפיה על הילדה הקטנה (והיפה) ומחצה ועיצבה, מתחה כאן וקיצצה
שם, עד שרחל השכילה להבין את מקומה בעולם - מאחורי גבר נאה
וחזק. עם זאת, רצונה של רחל לא ניתן היה לכיפוף בקלות כזו, אך
משהתפכחה מאשליותיה נוכחה לגלות שהיא סטודנטית שנה ב' לסיעוד,
חברתו של סטודנט דוחה לרפואה, אשר נהג ללעוס בקולות רמים,
לנחור, ולהסתובב כאבן שאין לה הופכין לאחר משגל קצר במיוחד.
יום אחד היכו בה אמיתות העולם והיא החליטה להתנער מהן לחלוטין.
כתגובה היא הפסיקה לעשות לאימה ספונג'ה (בגיל עשרים ושש, כאשר
ההורים גרים בנהריה ורחל לומדת בתל אביב), וכערך מוסף הודיעה
לחברה היקר שמעתה והלאה חסל סדר משגלים קצרי טווח, שכן היא,
רחל, רק בת עשרים ושש, וכבר לא מסופקת בעליל, ואם ברצונו
להמשיך לראות אותה, מוטב שישתפר, ודרך אגב, יפסיק לנחור.
III
(תאריך התחלה: בסביבות שנת 2001)
מעט מאוד ידוע לי על רבי שמעון וולף גמיינר. עתה, משנעלם מחיי
בפתאומיות כלעומת שבא, מסופקני אם אי פעם אדע יותר.
פגישתנו הראשונה היתה ברחוב נורדאו בעיר נתניה. בצאתי מן הבנק,
לאחר סידורי כספים כאלה ואחרים, נח מבטי על איש ישיש אחד, מדדה
אל עבר מעבר החציה, אך בטחונו לא עמד לו. סואן היה הכביש,
ורמזור שהיה דרוש כל כך - לא היה. פעם פעמיים ניסה להניח מקלו
על האספלט, להישען עליה ולרדת לכביש, אך לאחר צפירות הנהגים
בחום הקיץ נמלך בדעתו. אם כן, החליט שמעון וולף להמשיך בדרכו,
בתקווה אולי למצוא כביש פחות סואן למעבר.
"אפשר לעזור, אדון?" שאלתי. רוח טובה נחה עליי אותו יום, עקב
ענייני הכספים שלי שנתנו פריים. אל נא תקבלו הרושם שמנהגי הוא
להציע עזרה לאנשים קשישים ברחוב. אמנם, לא אמנע עזרה מאדם
המבקש ממני, אך המרחק בין הגשת עזרה להצעת עזרה גדול הוא, ולא
הייתי רוצה להחשב בחזקת צדיק - והרי אינני. אין אני כרבי שמעון
וולף, אשר למרות שחלק עימי על כך בעבר, דעתי על צדיקותו נחרצת.
אך מקדים אני את המאוחר.
רבי שמעון וולף הרים אלי את מבטו, ספק מופתע, ספק חושד. כובע
היה לו כמנהג הזקנים, ומשקפיו בעלי המסגרת העבה כאילו נעלו את
דמות הקשיש יפה בפניו, ולא איפשרו לצאת. קשה באותה עת היה
לדמיין אדם זה היושב לפני כגיבור, או בכלל כל דמות אחרת. נראה
היה כאילו, ואומר אני זאת רק על דרך ההשאלה ואבקש לא לשפטני
לכף החובה, נראה היה כאילו יצא מרחם אימו בדיוק כך, עם
המשקפיים, עם מקל ההליכה, עם הכובע, עם חליפתו הדהוייה. יצא,
והחל מדדה ברחובות נתניה.
"את הכביש מנסה אני לחצות", השיב בעברית צחה, "מכוניות אלו, הן
לא תרשינה לזקן שכמותי לעצרן אף לרגע אחד".
"אם כך, הרשה לי לעזור".
ניסיתי לאחוז בידו ולהובילו אל הכביש, אך בזריזות מפתיעה נחלץ
הוא מאחיזתי.
"עזרתך טובה לי מאוד", הוסיף בשקט, "אך בענייני הליכה וכיוצא
באלה משרת אותי היטב מקל ההליכה. אתה רק תדאג לכלי המשחית האלה
המסתובבים בכבישים, ואני - לעצמותי הדואבות".
עשיתי כדבריו, ולאחר שניות מספר, בהן היססתי גם אני מהניח כף
רגלי על הכביש, החלנו בחצייתנו. מספר מסלולים היו לכביש הרחב,
ובכל פעם נאלצנו להתעכב - שמא המכונית בנתיב הבא לא תשים ליבה
לשני הולכי הרגל.
לא הרבה היה לעשות כאשר חוצים את הכביש, והחציה - ארכה זמן
ארוך, כיוון שהכביש מרובה מסלולים, ועל כן החלטתי לפתוח עימו
בשיחת חולין. גם רחמים, אני מודה, היו מהולים בהחלטתי זו, שהרי
גלמוד נראה, ושאינו מרבה לבוא בחברת בני אדם.
"יום קיץ חם הוא היום, אדון, והלחות גבוהה. מדוע זה יתעטף
בחליפה ולבוש ארוך, ולא יקל על עצמו קמעה?"
"נערי, דבר אחד למדתי בימיי באירופה הקרה, וזאת שמזג אוויר חם
יכול לכל היותר להביא להזעה מרובה, ואילו הקור הוא אויב האדם,
אשר יכול להביא דלקת ריאות ושאר רעות חולות".
דלקת ריאות? באמצע אוגוסט בלב נתניה החמה? ניחא, חשבתי, ידועים
הם הזקנים בשגיונותיהם.
"עברית צחה מאוד מדבר אדוני, האם שם למד אותה, באירופה? או
אולי כאן, במחנות העולים?"
חיוך שובבי עלה מבעד למשקפיו. את מבטו מהכביש לא הרים.
"התאמין לי אם אומר לך שרק בגיל שישים וחמש החלתי לדבר עברית?
בגיל שישים וחמש, בעודי מטייל ברחובותיה המושלגים של טורונטו,
לפתע התחוור לי. מעולם לא ניהלתי שיחה אחת עברית. וודאי, את
שפת הקודש ידענו עוד מימי החדר, והרבי הרביץ בנו תורה ולימדנו
מצוות, ביניהן התפילה. אך שיחת חולין - מעולם! עוד באותו שבוע
החלתי בשיעור העברית הראשון".
"מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, כמאמר הפתגם. אך אמור לי, מה
לאדוני ולטורונטו?"
"בטורונטו מחצית ביתי, רוב עסקיי, וחלק מזכרונותי".
"וכאן בארץ", הקנטתי, "מה בארץ?"
"בארץ שתי בנות, שלוש נכדות, אוצר אחד ואהבה אחת".
את הכביש סיימנו לחצות, ואני הפעם התעקשתי להחזיק במרפקו של
רבי שמעון וולף, כדי להקל עליו את העלייה למדרכה. נראה היה
שאני מתנשף יותר ממנו.
"אוצר? איזה מין אוצר הוא זה?"
רבי שמעון וולף חייך לעצמו, משועשע. "צעירים חיים בקרבנו. על
אוצר ואהבה אני מספר לו, ועל מה ירצה לשמוע? על האוצר. וכי אין
האהבה מעניינת יותר? וכי אין היא טומנת בחובה סיפורים יפים
מאשר אלה על אוצרות? עם זאת, נערי, אין אהבתי כפי שתחשוב, וגם
אוצרי איננו כזה".
בן ארבעים ושלוש שנים אנוכי, נשוי לנורית ואב לשני בנים. עד
עתה לא נקראתי "נערי" על ידי איש, ועם זאת נראתה לי גערתו
במקומה מונחת, טובה וראוייה. אכן, נדדו מחשבותי. זה שנים שבראש
מעייני נמצא מספר, רצוי מרובה ספרות, המציין את רווחיי בשנה
האחרונה. הייתכן שהזנחתי דברים אשר אינם בעולם החומר?
כתלמיד שרבו מעמיד אותו על טעותו חשתי, טעות בסיסית, מהותית,
ששומה על חסר הנסיון ליפול בה, כשם שחובה על בעל הנסיון
להעמידו עליה.
ייתכן שהבחין רבי וולף במבוכתי, שכן לא התעכב הרבה לאחר הדברים
האלה ולא הניח לי לשקוע במחשבותיי.
"יום השישי מחר. אשמח אם תבוא לבקרני בדירתי בהמשך הרחוב ויחד
נערוך קידוש כהלכתו. לא רבים הם האנשים שאני מכיר כאן, וחברתך
תנעם לי. לארוחה אדאג אני, אתה רק הבא בקבוק יין, ואולי אספר
לך את סודי, כמאמר הפתגם", ושוב חייך אלי חיוך שובבי.
ואני, מה נותר לי להשיב?
רציתי לשאול על משפחתו, ומדוע זה אינו סועד איתם, אך מה נותר
לו לתלמיד הנתקל בבקשת רבו?
לחצנו ידיים ופגישתנו נקבעה לשעה שש בערב שלמחרת.
את המשימה שהוטלה עלי - הבאת בקבוק היין - השתדלתי לבצע על הצד
הטוב ביותר. בחנות המכולת ביקשתי את בקבוק היין היקר ביותר,
ובחמישה לשש בערבו של יום שישי נקשתי על דלתו של רבי שמעון
וולף גמיינר. לחצנו ידיים, והוא הובילני אל חדר המגורים.
ריח של מטעמים עלה באוויר. הצלחתי להבחין בריחו של בקר צלוי
העולה מן המטבח, וכמדומני גם ריחם המתוק של גרגירי תירס נכלל
בבליל הניחוחות. את רובן לא הכרתי, אך טיבן בישר רק טובות.
"אדוני שקד ובישל לבד את כל שעולה מן המטבח?"
רבי שמעון וולף חייך חיוך אופייני. "אורח אתה בביתי. אנא ממך,
שמעון וולף שמי. שמעון וולף גמיינר. ובתשובה לשאלתך - לא, לא
לקחתי חלק בהרכבת סעודתנו הערב. אינני מצטיין בהכנת סעודות כשם
שאני מצטיין באכילתן. את מזוננו הכינה הדסה, בחורה צעירה הגרה
בקומה שמעלי. לומדת היא את מלאכת הטבחות, ואת כל נסיונות
הבישול מבצעת היא עליי", התמוגג. "אך אל נא תחשוב שפוטר אני
אותה בלא כלום, הדסה מקבלת תשלום נאות לפנים משורת הדין".
שניות מוזרה היתה לדירתו. מחד, היתה הדירה קטנת מימדים. גם
הבניין מחוצה לו נראה מוזנח מעט, ואף המיקום אינו בין הטובים
שניתן למצוא בנתניה. תריס המרפסת, אשר פנתה אל הכביש הסואן,
היה מוגף, ולא בכדי - שהרי עשן המכוניות יכול לחנוק גם את
העציץ האמיץ ביותר. מאידך, מי שעינו נתונה בפרטים הקטנים יכול
היה להבחין, שבכל הנוגע לריהוט ולחפצי אומנות - מצוייד הבית
בטוב טעם, אשר מתאפשר רק הודות לעומק הכיס המתאים. הנה על הקיר
תלויה יצירת נחושת, וודאי עבודת יד, ומולה ציור-נוף בצבעי
אדמה, כאילו רצה לומר רבי שמעון וולף שהנחושת ששימשה את
הראשונה יצאה מהאדמה המצויירת בתמונה שבקיר השני. אף הספות
המשיכו קו זה, בגוונים של חום אדמדם. עציץ אחד, שעמד בפינת
הסלון, כמו הילך קסם על הסלון כולו, וצבע אותו בגוונים עדינים
של ירוק. היכן שלא הפנית מבטך לא יכולת שלא להבחין בזווית העין
בכתם הירוק המאיר את הסלון כולו.
"יש לך עין לחפצי אומנות. הציור הזה נעשה לפני שנים רבות,
וודאי לפני שנולדת", הורה באצבעו על ציור הנוף, "זו היתה מתנתו
של קצין גרמני צעיר ומוכשר לאהובתו. הקצין נהרג בקרב, אהובתו
השיבה את פניו ריקם ונישאה לאחר, אבל הציור נשאר", חיוכו חרץ
קמטים קמטים בפניו.
"הדברים אשר בבעלותנו נוטים לחיות הרבה אחרינו", המשיך. "עם
עזיבתנו את הבלי העולם הם אלה הנותרים, אשר יספרו את סיפורינו,
יחשפו את מכאובינו, וישמשו את הבאים אחרינו".
"ואנשים? האאין הם מיטיבים לספר את הסיפור, לדבר על המכאוב?"
הקשיתי. "בדומם תשים מבטחך, רבי שמעון וולף?"
"ישנם דברים אשר חשובים מכדי להפקידם בידי רוחו המשתנה של
האדם, אשר רואה את שעיניה רוצות לראות, מבינה את אשר נגזר עליה
להבין, וכוונותיה, גם אם טובות, לא תמיד ישרתו את האמת
לאמיתה". רבי שמעון וולף ניגב משקפיו בממחטה שהוציא מדש
מקטורנו, כדרכם של האדונים בתחילת המאה, והמשיך בדבריו.
"הדומם, לעומת זאת, הוא הוא שיספר את הסיפור האמיתי, שהרי
עובדה מוצקה הוא, חקוק בסלע, ועל קיומו אין פלוגתא. בו אשים
מבטחי, אפילו יתפזרו חפציי ברחבי העולם, אחד לפלוני ואחד
לאלמוני, עדיין חוברים הם יחד לספר את הסיפור, נאמנים
לתפקידם... אך מה זאת לי כי אגבב מלים על גבי מלים, ארביץ בך
תורתי כולה? ואתה הלא אורח בביתי, ומן הדרך באת. הסר נא מעילך
והרשה לי לכבד אותך בדבר משקה".
רבי שמעון וולף קם מהספה בה היה שקוע, נשען על מקלו ופלט אנחה
חרישית. המאמץ ניכר על פניו, ומשהצליח לייצב עצמו ליטף קלות את
גבו, כמנסה לגרש את הכאב בדרכי נועם. עם זאת נראה שכשלה המשימה
כיוון שרבי שמעון וולף המשיך לדדות באיטיות לכיוון פינת
המשקאות בגב כפוף.
"אין כמו בוגדנותו של הגוף ללמדך ענווה מהי. מכל הבוגדנויות
שיודע אדם בימי חייו, זו של גופו עצמו היא הצורבת מכולן. מה
תשתה, נערי?"
מקום מיוחד נתן רבי שמעון וולף לפינת המשקאות.
זו עמדה בפינת החדר, על שולחן קטן, שרגליו עץ מגולף והוא מעוטר
ריקועי ברזל. אינני מבין גדול בענייני הנפש, ובכלל זה ענייני
האומנות (שהרי מהי האומנות אם לא ביטוי הירהוריה של הנפש?), אך
הדמויות שיצאו מתוך הלמות הפטיש, גביעי היין שהחזיקו בידיהם
ביד אחת, והחנית אשר ביד השנייה, הזכירו לי סגנון יווני. על
שולחן המשקאות נח פסיפס מרהיב של בקבוקי משקה, מכל הצורות
והגדלים, חלקם עשוי קריסטל, חלקם זכוכית צבעונית. הם עמדו
מסודרים בשורה על מגש מעוטר, ואילו כוסות המשקה (שלושה סוגים
ספרתי) עמדו להם במגש נפרד. קרובה היתה פינת המשקאות לעציץ
הירוק ומזינה אותו בניחוחות האלכוהול, משכרים אותו בעדנה, או
אולי היה זה העציץ אשר השרה מרעננותו על פינת המשקאות?
מצידה השני של הפינה עמדה לה כורסא בודדה, ועיני החדה לפרטים
הקטנים הבחינה, שהמרחק מתאים בדיוק כך, שאדם היושב על הכורסא
יוכל, ללא מאמץ מיוחד ומבלי להרים עצמו מהכורסא, למזוג לו
משקה.
"למרות מה שעיניך רואות, אינני מן השתיינים", צחק רבי שמעון
וולף גמיינר משראה את עיני המשתאות, "מחלה שמלווה אותי מימי
נערותי מונעת ממני להנות משתיית הטיפה המרה. צחוק הגורל הוא",
חייך שמעון וולף והנמיך קולו כממתיק סוד, "שלא זו המחלה שתיטול
את חיי... מה תשתה, נערי?"
התבוננתי בבליל הצבעים ונבוכותי. השכלתי הקולינרית הסתכמה
באבחנה בין יין אדום ליין לבן, בתוספת קלה של אבחנה בין וויסקי
לקוניאק. עיני נדדו מבקבוק לבקבוק וחשתי אבוד.
רבי שמעון וולף גמיינר הבחין בצרתי, ומיהר לחלצני.
"הרשה לי להציע לך משקה משובח. את הכנתו למדתי עוד באירופה",
והרבי החל יוצק לתוך כוס מן הבקבוק האדום, ומעט מהלבן, מנער
קלות במקרה הצורך, אצבעותיו מיומנות, כאילו אינן זקוקות לכל
פקודה מהמוח, הרי הן עשו זאת פעמים כה רבות בעבר...
"הא לך, נערי, פתח את הערב במשקה זה, מי ייתן ויערב לחיכך".
את שמו של המשקה כבר שכחתי מזמן (או שאולי מעולם לא מסר לי
אותו הרבי שמעון וולף?), אך את טעמו לא אשכח, עת הוא עושה דרכו
מן השפתיים, אל החך, משם אדי האלכוהול עולים עד נבכי נפשי,
ואילו המשקה, מלווה בצריבה קלה, ממשיך במורד. מתיקות סוכרית,
חריפות מחוצפת, אשר משאירה חותמה על הלשון ומה שמעבר לה, אשר
מפלסת דרכה ומורגשת קלות גם בנחיריים. שכבות של טעם היו לו,
למשקה הבהיר שהוגש לי, ועם כל לגימה התעצמה הנאתי.
"משובח, האין זאת?" פניו אורו כילד שזה עתה השלים מעשה
שובבות.
"בהחלט", השבתי, ממשיך להתענג על כל לגימה.
שתיקה עמדה באוויר החדר, ואני החלטתי להפר אותה.
"ספר לי עוד על עצמך", ביקשתי.
רבי שמעון וולף עשה צעד כבד אל הכורסה, והתיישב עליה ברוב
אנחות.
"מה אוכל לספר לך נערי? מה תרצה לשמוע?"
"על חייך ספר, על כל הקורות אותך, על החיים האלה שחיית. האם
היו טובים אליך?"
לגמתי פעם נוספת מן הכוס הארוכה, שפתי כבר מגששות מעצמן אחר
המשקה, חיכי צמא לעוד.
"וכיצד יוכל אדם בריא בנפשו לסכם את חייו במילה? עיתים היו
טובים, עיתים ייחלתי למותי. לא אשכח את היום שבו זחלתי מתוך
קבר האחים בפולין, כדור עופרת ברגלי ודם זב מראשי. או אז
התפללתי לאלוהי שמיים, והתחננתי שייקח את נשמתי. היאוש והצער
היו כה גדולים, שקשה לתאר. הירהורי כפירה כמעט שתקפוני. לא
הבנתי לשם מה בראני האל הטוב רק כדי למות פה, בקרחת היער. על
אובדנה של אישתי והבת, זיכרן לברכה, מי ייתן וישמור עליהן האל
הטוב בגן העדן - ביכיתי עוד שנה לפני כן, בכניסתנו למחנה -
והלא אל לאדם להתאבל פעמיים. לא אשכח את אותו היום בו יצאתי
מקבר האחים, ובעודי זוחל, מפלס את דרכי בין גפיים ושלוליות של
דם, ריחות צחנה ועיניים שבוחנות מן הקבר. מרחוק נשמעו עוד
נביחות הכלבים, ואני קפאתי על מקומי בכל כמה שניות, מוודא
באוזני האומללות שאכן מתרחקים הקולות, או שמא רועה גרמני, כזה
ההולך על שתיים או כזה שעל ארבע, החליט לסוב על עקבותיו".
רבי שמעון וולף לגם מהכוס שבידיו, וקימטי חיוכו התיישרו, אט אט
נחרץ קמט עב בין שתי עיניו, וקולו צולל בהתמדה.
"בהגיעי לשפת הבור הזזתי במאמץ אחרון את אחרונת הגופות, ומה
רואות עיני? מה רואות עיני, נערי", פנה אלי, ועיניו מבריקות
מדמעות, וחיוך מתרקם אט על פניו, ומבטו פונה אלי כמנסה להסביר
את הבלתי אפשרי, "באותה קרחת יער ארורה, באיצטדיון המוות הזה,
אל מול אלוהים וקבל עם-מובל-לטבח ועדה, אני רואה עופר".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.