יוליה...
מה לא עשיתי בשבילך ונתתי רק לך...
ואת העדפת להמשיך עם הקטעים המסריחים שלך, עם הסמים והגניבות,
עם הבנים והשטויות...
מה אני אגיד לך?
אני מקווה שאת עוד בחיים.

- זה מוקדש לך -

יוליה שוכבת מסטולה על הספה.
אוף, איך אני שונאת את הימים האלו...
היא כל כך מסטולה שהיא אפילו לא יודעת מי נוגע בה, מי מדבר
איתה...
ישבתי בבית... בכיף, למה לא? סיגרייה ביד, בירה בשנייה וספר
בין הרגליים.
פתאום טלפון... נו, מה רוצה המסטולה?
"בואי, בואי אליי... אני לא יכולה לקום מהספה..."
אוחחח!!! הלוואי שיום אחד ייגמרו כל הסמים שבעולם, ואז היא
תהיה כל-כך מוטרפת שהיא תתאבד ויהיה לי קצת שקט ממנה...
אבל הלכתי... חברה זה חברה, מה, לא?
כבר מסוף המדרגות ראיתי מישהו יוצא בחופזה מהבית שלה...
אם היה לי אוויר הייתי צועקת עליו שלא יספק לה סמים, אבל
היא... גם נרקומנית וגם גרה בקומה רביעית. בת זונה עד הסוף.

"נו, מה היום?"
"האא?" עיניים עגולות ושקועות עונות לי תוך הפגנת אוצר מילים
עשיר במיוחד....
"טוב, קומי מהספה!"
"אני לא יכולה.... יש מתחתיי שדונים קטנים והם מושכים אותי
מהחולצה כלפי מטה... חחח אני לא יכולה לקום בכלל...."
אוי, איזה אהבלה...
התיישבתי על הכסא ליד השולחן הגדול שניצב בסלון וכססתי איזה
פרח... לפחות שאני ארגע, אחרת אני עוזבת אותה ככה...
"את רואה את זה, איירין? את רואה?"
"מה אני אמורה לראות?"
"יש שיכבה לבנה כזאת מעליי... כמו הקרום של השוקו...אבל בצבע
לבן... יו... תראי תראי... אני מכניסה את היד בתוך הקרום והוא
לא נקרע...."
שתקתי.
כל מה שראיתי זה אותה מציירת באוויר עם היד בתוך חלל של כלום.
"כן בטח שאני רואה... את יודעת מה זה, יוליה?"
"מה?" שאלה המסטולה בהתעניינות שנראתה כבר חשודה.
"זה האוכל של השדונים... את מפריע להם לאכול, תזוזי מהספה והם
יוכלו לקום ולאכול...."
"לא נראה לי שאת מבינה כל כך בעניינים של שדונים... אני אולי
מסטולה אבל יודעת טוב מאוד שאת מבינה בזה כמו שאני מבינה
בחשבון דיפרנציאלי...."
"טוב זוזי, זוזי קצת..."
וככה הלילה נגמר...
נשכבתי ליד יוליה על הספה בסלון שלה והיא הסבירה לי על הקרום.
כמה הוא לבן וגמיש... ואיזה נעים זה להכניס את היד בתוכו...
ואיזה מוזר זה לראות דרכו ו"נו... איירין את חייבת
להרגיש...."
בעצם זה לא היה יום כל כך גרוע, ביום שיוליה שכבה מסטולה על
הספה.
 
לפחות היא ישנה בלילה.
אני ראיתי.
ישנתי איתה.