התבוננתי בתמונה שמונחת לפני. בתמונה ראיתי יהודי לבוש בקפוטה,
לראשו מגבעת שחורה וזקנו הארוך לבן. תהיתי, מה הלבין את זקנו
בטרם עת ומה גרם לעצב שבעיניו?

האם זו עבודתו? הוא מכר משקאות, בעקר חריפים, לשכניו הלא
יהודיים. הוא הקפיד במידת האפשר על אוירה נינוחה ונעימה ולא
פעם זרק שכורים מהמקום. הוא אהב את עבודתו, והיא אפשרה לו
לפרנס בכבוד את משפחתו. הוא אהב את הקשר הבלתי אמצעי עם
האנשים,את הצחוק והשמחה. הוא אהב את המגע המחוספס משהו של
חביות העץ, את צבעו הענברי של היין ואת ריחו.

האם זה בנו? בנו, שהתרחק מהדת, עזב את בית אביו, עבר לארץ אחרת
ונשא נכריה לאשה. היהודי קרע את בגדו, ישב עליו שבעה ואסר
להזכיר את שמו, אבל הוא לא הצליח למחקו מלבו. הוא התגעגע אליו,
רצה לצלול בעיניו הגדולות, לחבק אותו וללחוש באוזנו: למרות הכל
אתה בני.

האם זו בתו? בתו היחידה, היפה, שנפטרה צעירה כל-כך והותירה
אחריה שני פעוטות?

האם זו אשתו, שנפטרה בטרם עת, והוא יודע בסתר לבו שנפטרה
משברון לב?

ואולי זה נכדו, בן בתו, שעלה כחלוץ לארץ-ישראל? היהודי זכר את
הימים בהם חבק בזרועותיו את הילד הרך ותאר בפניו את החיים
היפים, שיחיו שניהם בארץ הרחוקה ההיא: כיצד יטפלו בעז שתהיה
להם, יגדלו ירקות ויתבשמו מאווירה ומיופיה של ארץ-ישראל. היום
הוא יודע בחכמה של הגיל והנסיון, שהסיפורים של אז באו לנחם את
הילד שאיבד את הוריו, ואילו הגשמת החלום היום היא תוצאה של
אותם ספורים ובאה לאפשר לנכדו למצוא את עצמו ואת מקומו בעולם.
ובנוסף, מה יכולה עיירתם הקטנה להציע לצעיר המוכשר??? בגלל כל
אלה הוא לא ניסה למנוע את נסיעתו, למרות כאב הפרידה ועוצמת
הגעגועים.

אתמול היהודי קבל מכתב. במכתב מבקש נכדו שישלח לו תמונה. ומה
עליו לעשות? מחד, קיים האיסור הברור: "לא תעשה לך פסל וכל
תמונה...", אך מאידך, כיצד יאכזב את הנער שהוא כל-כך אוהב? הוא
התחבט והתהפך על משכבו כל הלילה ובבוקר קם, הניח תפילין, התפלל
בכוונה יתרה והלך לצלם. שם הוא הניח את ידו הכבדה, האחת, על
שולחן קל למראה, בעל שלוש רגליים, ואת ידו השנייה, תאומתה, הוא
השאיר רפויה לצידו והצטלם.

אני יודע את כל זה, כי אני הוא האיש שבתמונה.